דבר ראשון- הלכה לי המוזה על ההתחלה.
משום מה החורף הזה לא מטיב עם האף שלי וגורם לי לרצות לרטון כל הזמן על הטפטוף הבלתי פוסק הזה
ולא- הכוונה היא לא לגשם, הכוונה היא לאף שלי..
העדכונים פוחתים מפני שלכתוב פוסט שלם עם ידיים כחולות עם סימני כוויות קור- זה קצת קשה.
ואם זה לא זה - אני חושב שהזמן עושה את שלו.
יותר נכון- חוסר הזמן.
עכשיו, על מה רציתי לדבר?
אה כן- על אמונה.

"מצאתי את האור"
המשפט הזה נשמע מוכר להרבה מאוד אנשים מפני שכל אחד בחייו עובר הארה מסוימת.
רבים מוצאים את ההארה שלהם באיזו פטריית הזיה ואחרים בהזיה של פטרייה אלוהית זו או אחרת.
מה שבטוח הוא שאף אחד לא בטוח מה נכון ומה לא נכון.
אתיאיסטים הם סובייקטיביים בנושא האמונה בדיוק כמו כל אדם דתי בעולם הזה.
דתיים מאמינים באמונה מסוימת- הם מאמינים שיש מישהו שם למעלה.
אתיאיסטים לעומתם, בחרו להאמין שלא להאמין שיש מישהו למעלה.
לכל אחד מאיתנו ככל הנראה יש אמונה במשהו, אפילו במצב מסוים.
אני,אישית, מאמין באהבה לעת עתה..

דיברתי עם מאיה לפני שבועיים בערך
זו הייתה שיחה הזויה שבחלקה הראשון חשבתי שהבטן שלי הולכת להתפוצץ מהפרפרים האלה..
אחרי כמה זמן [בערך כשהתחלנו לאבד שפיות] פיתחנו שיחה על אמונה ועל מהות העולם.
גילינו שאנחנו כמה אטומים מחוברים יחדיו, זה כבר היה ברור שאנחנו אפסיים ממש.
אבל עלינו גם על כמה עובדות חיים אחרות שהן חשובות לחייו של כל אדם באשר הוא.

האדם היה הראשון, הוא לא ברא כלום, הוא פשוט היה כאן.
הוא ראה עולם מסתובב הוא ראה שמש וירח והוא ראה דברים שקרו לעיתים רחוקות- ניסים.
את הניסים האלה הוא היה חייב לשייך למישהו.
מעבר לזה-
כל פעם כשקרה משהו רע האדם, כטבעו, רץ להאשים מישהו.
ומפני שלא היה אף אחד בסביבה- הוא נשא עיניו לשמיים, ראה את השמש ואת העננים והבין-
יש אי שם מישהו שמסובב אותנו על האצבע הקטנה.
אז הוא פיתח אמונה שטענת שגוש עץ מסוים שנפל עליו ביום זה וזה וגרם לו להארה- הוא אותו אחד, אל גדול ונורא.
אחרי כמה אלפי שנים אותו אדם ראה שבול העץ מתחיל להתפורר- זה גרם לו להארה נוספת!
לא ידוע אם הוא הבין שיש מישהו יותר ענק מהאל הנוכחי שלו שהוא סך הכול בול עץ. או שמא הוא ידע שהאמין בדבר הלא-נכון.
בכל מקרה הוא קלט שזה לא קשור אפילו לפרפרים, לדבורים, לשמש או אפילו לירח ולכוכבים.
הוא הבין שיש משהו ששולט בכל ולא ניתן לתפיסה.
מכיוון שהוא ראה שבול העץ לא נוקף אצבע בשביל להניא אותו ממחשבות שכאלה- הוא החל לסגוד לאלים בלתי נראים.
הוא האמין שהם קיימים.
מובן שאחד מילדיו בני-הטיפש-עשרה של אותו קדמון מרדו בו והמשיכו להאמין בבולי עץ אחרים..
אבל זה כבר סיפור אחר.

האמונה הייתה כאן מאז ומתמיד כי אנחנו יצרנו אותה
האלים היו כאן רק אחרי שאנחנו נוצרנו מפני שאנחנו יצרנו אותם.
כל פעם כשמשהו משתבש ואנחנו רוצים להאשים מישהו או לבקש משהו ממישהו ואין אף אחד בסביבה-
אנחנו נושאים את עיננו לשמים או חושבים על התחברות לישות עליונה שספק אם היא בכלל קיימת.

המונותיאיסטים יזעקו שיש רק אל אחד ויתחילו מלחמה כלל עולמית על מהי דרכו של ישו, של אללה ושל אלוהי ישראל.
הפוליתיאיסטים יזעקו כי דרכם היא הנכונה ויחלו לכשף כשפים ולזבוח זבחים לאלה שיושבת לה אי שם במרומים.
האתיאיסטים ישבו בצד וייהנו מכל המהומה כי אין להם קשר בכלל לאף אחד- הם מאמינים בעצמם, זה הכי חשוב.

האמונה של כל אחד מאיתנו אמורה לבוא אך ורק מתוך עצמנו.
כן, מותר לנו להיות מושפעים ואנחנו יכולים גם להשפיע אבל לא לכפות.
אמונה היא חופשית וחייבת להישאר כך, אחרת היא לא נכונה ולא אמיתית.
כל אחד יבחר לעצמו בדרך שלו ויחיה באמונה טובה ובחיים טובים.
השכל הישר לא קשור לאמונה מפני שאמונה היא קישוריות לחפץ או למהות מסוימת- רגש.
והרגש לעולם לא יבוא מהשכל שהרי כך הוא איננו נכון.
את מנת המשכל שלנו קיבלנו רק בשביל דבר אחד-
כדי להבין שאין כאן צודק או לא צודק, נכון או לא נכון.
יש כאן רק דרך חיים וחופש בחירה, או שלא יהיה כאן כלום.
תחשבו על זה קצת..

נ.ב.
זה רק אני או שדברים מתחילים להראות יותר וורודים לאחרונה?
למרות שעדיין אין באוויר אהבה ואולי הרבה אכזבה.
השמיים רוב הזמן אפרוריים וחשוכים אפילו כשהשמש זורחת
אבל איזו נשמה פתאום פורחת..
זה באמת אני?