שוב אותה הצפירה, יללה ארוכה של קולות הדממה.
עמידת דום, שתיקה.

שוב אותו הדגל מורד לחצי התורן.
אותה ילדה, משפחה שונה, שכולה.
חריקות הצירים נשמעות ברחבת בית הספר היסודי- והיא בוכיה ולפתע נדמה.
אביה כבר איננו כאן.

רבים הם ההולכים שמשם לא ישובו אלינו ואותם לא נוכל לחבק.
רבות הן המשפחות הדואבות, השכולות והדומעות.
רבים הם הנשים והגברים.
רבים הם הקברים.

ובתור הם עומדים בשמיים, מול שערי ענק מוזהבים.
מלאכים במדי זית, מלאי געגועים.
אלה הם שהלכו להגן עלינו, על הזכות שלנו.
אלה שהלכו- ולא שבו.

ביום אחד יתנגנו מנגינות הרדיו השקטות ויתערבו בתפילות לעילוי נשמת יקירנו שהלכו לעולמם-
כשהגנו עלינו.
ביום אחד, מנגנינת אוטו גלידה תתנגן באופן די מוזר וקצת צורם.
יום אחד שבו העולם נודם.

לבבות קרועים ומדממים על אחים, אחיות, בנים, בנות, בעלים ורעיות שהלכו מאיתנו.
תחושות של אובדן ושכול שגדולות מבינתנו ומרצונותינו.

אותה ילדה שנותרה ליד הדגל, דומיה, היא זו שתמשיך עם תחושת האבל והשכול עד לשנה הבאה.
אותה משפחה שנעמדה ליד קבר הבן- תכאב את חסרונו עד עולם ואת עיניו שכבר אינן כאן.
מדינה שלמה שעננה כבדה שורה מעליה ביום אחד-
יום אחד שבו הכבוד לאלו שנפלו בהגנתם עלינו, מעורב בשמחה על עצם היותנו.
מדינה אחת, קטנה, שבה כל כך הרבה דם נשפך ומלחמה רודפת מלחמה.

דבר לא ביקשתי ולא אבקש יותר מזאת-
כאשר נחגוג היום בערב את עצמאותנו ואת ההמשכיות וחובת החיים שניתנה לנו,
חייבים אנו לזכור את יום האתמול ואת אלו שהנחנו לצידנו.
חייבים אנו להם את חיינו.

אנו חייבים זאת לאותה ילדה שנותרה יתומה, ליד דגל המדינה.