נסו לחשוב על מצב נתון לא ידוע.
אתם קיימים או לא קיימים במקום מסויים שאינכם בטוחים כיצד הוא נראה.
אינכם חשים בכאב או בנעימות.
למעשה- אינכם חשים בדבר.
האם כך נראה המוות?
לכשהייתי בן 7 בערך, התחלתי לחשוב על המוות שלי.
האם גם אני אמצא את עצמי מחובר לצינוריות בסוף ימי, מחייך קלושות לסובבים אותי.
כיצד אראה כשימי יחלפו וישאר ממני רק מקבץ דחוס של סידן ואולי כמה תותבות.
האם אוכל להרגיש בגשם היורד ומחלחל אל תוך האדמה.
ואולי- אולי אהיה במקום שכולו טוב, בגן העדן האישי שלי.
מחשבות די גדולות לילד כל כך קטן שהמוות ממנו רחוק עוד שנות אור וזמן.
אין זו המציאות של ימינו שהחזירה אותי אל הקבר החשוך הזה.
הפיגועים, תאונות הדרכים והמחלות השונות הותירו בי רושם דק מאוד.
עוד אחד מקבוצת ה"זה לא יקרה לי" ותו לא.
מה שהחזיר אותי לשם היא המחשבה על התבגרות ועזיבה.
לא רחוק היום, כך אני מקווה, שאוכל להקים בו בית ומשפחה ויהיה לי ילד קטן שעוד יקרא לי אבא.
ההמשכיות לא נקטעה ואדם יכול ללכת אל עולמו בשלווה.
האם אנו כאן כדי להתרבות ולמות?
ואם כך הוא הדבר- מדוע אנו מקשים על עצמנו כל כך?
בראשית היה תוהו ובוהו.
האדם בא ובנה בניינים והוליד ילדים וקבע חוקים ולמד וגדל והתעצם ו.. לא הגיע לשום מקום.
נכון, יש לו לאדם השגים מדעיים וחיים טכנולוגיים מפותחים.
אך האם הידע והיתרונות של כל ההתקדמות, עולה על חסרונותיה וההרס שהיא משאירה אחריה?
מדוע אנו זקוקים לידע כדי להגיע לנקודת גובה מסויימת בחיינו. ומדוע זה נמכר ביוקר?
האדם הוא תבוני ויש בו ידע רב.
נבדלנו משאר בעלי החיים ביכולת הניתוח והתגובה שלנו לדברים.
נבדלנו ביכולת התקשור שלנו וביכולת ההבעה שלנו.
אך אינני בטוח שהחכמנו דיינו בכדי למנוע ממעשה ידינו לפגוע בנו.
בראשית היה תוהו ובוהו,
גם בסוף.
רמת הידע שלנו הובילה אותנו למסקנות חד משמעיות בנוגע להתנהלות היום-יומית שלנו.
התקדמנו למצב סלקטיבי שבו אנו בוחרים מי למוות ומי לחיים, על פי רמת הידע שבה הוא אוחז.
עצירה לא באה בחשבון ואנו משאירים גופות חרוכות של אנשים שלא השכילו דיים, מאחור.
הקידמה בראש והראש.. אלוהים יודע רק איפה הוא נמצא.
הפחד מהמוות, מההתבגרות, מהחיים והמשכם.
אותו פחד מהלא-נודע שמצפה לי אחר שאעצום את עיני לתמיד.
אינני מפחד מהקושי ומהכאב, אלא מכישלון ואכזבה.
אני מפחד שאשאר עדיין ילד, שלא בטוח בעתידו ואבחר בטעות בדרך הלא נכונה שלא ידוע לאן היא מובילה.
אני מפחד שלא אצליח לשנות את עצמי עכשיו ולהתבגר, כדי שאוכל לשקול דברים כבדים בעתיד, בצורה טובה יותר.
אין זאת ההתבגרות שמפחידה אותי, אלא ההחלטות שמלוות אותה.
יותר מכל, אני מפחד מסוף בודד, כאשר אני מחובר לצינוריות ולצגים בחדר קר.
אני מפחד למצוא שלא נותר לי איש לחייך אליו מכיוון שנכשלתי בחיי.
הפחד מהלא-נודע, כפחד מהחושך, טומן בתוכו פחות אימה לעיתים מהנודע והכאוב.
דמיינו את עמכם מוקפים במשפחתכם, שבניתם במו ידכם.
דמיינו את האנשים שליוו אתכם במהלך חייכם.
אינכם דואגים למה שיקרה עוד מעט, אם מה שתשאירו מאחור-
בין כך ובין כך.. שלם.
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
