הזמן:
יום שלישי 14.02.06, 01:00 לפנ"ב
המיקום:
י"ח הילל-יפה בחדרה.
אני:
דומע, בעיקר.
רגע, rewind!
לפני שבוע, ב07.02.06, התחיילתי.
עברתי את כל השרשרת. מסבא צה"ל שהשתמש בי בתור מש"ק דת,
עד למסדר הראשון שלי בבקו"מ.
היה לי טוב, עד שהכל הסתבך..
כבר כתבתי וחקרתי רבות על הצורך להצליח, הרצון הפנימי להתקדם הלאה ולהוכיח.
התאוות האלו טמונות בי, בין אם הורי העניקו לי אותן, בין אם יצרתי אותן לעצמי.
לכל אדם נורמטיבי ישנו הרצון לחקירה ולהצלחה, יצר התחרותיות ההתקדמות והקנאה.
המניעים של כל אחד מאיתנו שונים, אך מאוד קשורים לטבע האדם שמוביל אותנו להתפתחות.
כמו שלכל אדם יש את הנ"ל, יש לו גם מזל.
מזלו של אדם יקבע באם הוא אכן יוכל לממש את עצמו או שמא- להעצר במקומו.
האם הדרך תהיה חלקה או מלאת מהמורות ומחסומים.
ומה יהיה לו עדיף- לנשום תחילה אבק דרכים, או להגיע ישר לאוויר הפסגות ללא דרכים עקלקלות.
מזלו של אדם הוא שיקבע את הדברים הללו ואולי גם יתעתע בכל אחד מאיתנו.
אם כן, היכן הוא בעצם מקומי?
זה יהיה שקר מוחלט לומר שעד עתה חיי התנהלו על מי מנוחות, אך גם לא על מים סוערים ושוצפים.
ואני יודע שהכל יחסי, אבל אני לא מעלה תלונות אלא יותר תהיות.
בתור ילד בגן אני מניח שלא יכולתי להעיד על עצמי בצורה מסויימת,
אבל בתור "בוגר" בן 18, יש לי את היכולת לראות עד כמה הייתי שונה.
מופנם, ביישן, סקרן, חקרן.
לא נדהמתי לגלות שהתכונות הללו כמעט ולא משתלבות לרוב.
בבית הספר היסודי- הייתי אחד מאלו שהוצאו מחוץ לכיתה בכיתה א`,
כדי שאוכל לקרוא ספרים בשקט, או למלא חוברות עבודה.
בסוף כיתה ו` כבר הייתי הצלחה מובטחת..
המהפך, אינני יודע כיצד החל, נמצא בכיתה ז` ככל הנראה.
ציונים נמוכים ונכשלים לא היו מנת חלקי עד אותו יום.
ובכיתה ח`, התחלתי להשיג לעצמי חברים.
אבל לבסוף נכשלתי בתפקידי המרכזי כמתבגר ותלמיד-
התגייסתי ללא תעודת בגרות.
לאכזבה ישנו טעם מריר.
לכישלון יש טעם של אי-חיות מתמשכת וצורבת.
איש איש, אינו יכול לדעת את מקומו בעולם הזה.
ועדיין, לכולנו יש את האפשרות לנסות ולהשפיע על הכוכבים שלנו, על עתידנו.
ובינתיים- הדרך אינה ברורה, חשוכה וכואבת בכל נפילה.
בהסתכלות לאחור אני יכול לומר שעשיתי טעויות, שנחלתי כשלונות רבים שנבעו אך ורק מיהירות וילדות.
ואני יכול גם לראות דברים שעשיתי שהשפיעו לטובה.
לכל צעד שעשיתי בעברי, הצטרפו נגזרות ומסקנות שמלוות אותי עד היום.
ובכל זאת, אני מרגיש שהכישלון הוא זה שתופס בצווארי וחונק אותי.
והקנאה גם היא מתחילה לתפוס מקום מסויים בחיי..
למה אני נמצא במצבי והוא במצבו?
למה לי קשה ולו- לא?
ואני יודע שהכל יחסי, אבל אינני יכול למנוע את זה מעצמי.
ב08.02.06, לפני שבוע, תקפה אותי בחילה.
שובצתי לחמ"צ [חיל משטרה צבאית], אחד מהחילות הפחות אהובים בלשון המעטה.
היו כמה דברים שעברו לי בראש באותו רגע:
"אוקיי, הלכה לי המוטיבציה, זה לא נעים."
"אסור לך לעשות צרות, זה לא אתה"
"אני חייב לצאת מכאן, המקום הזה לא בשבילי"
"אתה הכנסת את עצמך לזה"
וכמובן, לא יכולתי שלא לחשוב- על כמה שפתאום כל כך עצוב לי בלעדייה..
ביום שני השבוע, בניגוד לכל מה שחשבתי שיקרה, הובהלתי למרפאה בבסיס הטירונות.
מתוך כל אלו שפצעו את עצמם, פרקו כתף בכוונה תחילה וראו קב"ן, קיבלתי גימלים מבלי לרצות.
כך הגעתי למיון בבית החולים "הילל-יפה" בחדרה.
ומה בעצם הוביל אותי לדמעות..?
סבא שלי.
הכאבים שאני סובל מהם הם יום-יומיים.
על כל צעד ושעל אני מקבל תזכורות למה שאני לא, למה שיכולתי אולי להיות אם..
הכאבים הפיזיים שלי מעורבים כל כך עם הכישלונות שלי, החולשות שלי. כך שקשה להתמודד עם השניים גם יחד.
היא כתבה לי היום ש:
"אולי אם תפסיק להתעסק כבר במה שאתה לא ותתרכז במה שאתה כן,
לא תהיה מיואש כל כך"
ועד כמה שהיא צודקת, אני לא מצליח להביא את עצמי לידיעה שאני כן משהו.
מלבד רצון אין-סופי להעניק, אין בי דבר שיכול לשמש אותי ואת אחרים בצורה טובה.
הרצון להעניק אינו נחשב כמקצוע ואי אפשר להתמחות בו כעניין בודד לעצמו.
הרצון להעניק לא יוביל אותי לשום מקום בעולם הזה, מלבד לאבדון מסויים..
אני יודע מה אני כן..
במובן מסויים- אני יכול להיות הצלחה מסחררת של, אדם.
ובמובן אחר- אני יכול להיות כישלון נחרץ של.. טוב, חלומה הרטוב של כל אם פולנייה.
אינני מצליח להצליח, אף אם אני רוצה בכך.
במיון, בחדרה, שכבתי על המיטה והאזנתי לקולות שסביבי, לא היה לי דבר אחר לעשות.
משמאלי, מאחורי הפרגוד, נחר חולה אחר והתהפך מדי פעם.
הנחירות האלה היו של סבא ז"ל.
הנחירות האלה העירו אותי לזמן שבו הוא הרעיף עלי את האהבה שלו וחיבק אותי ונישק אותי.
הצחוק שצחקתי כשהיה מתעורר לקולות השיחה שלי ושל אחותי בשעת לילה והיה דופק על הקיר כדי שנשתתק.
המצב הזה העיר אותי למציאות מסויימת, בה אני יודע שדבר-מה חייב להשתנות.
סבא כבר הלך לפני שנה, החום והאהבה שהוא נתן לי, נעלמו גם הם.
הגיע הזמן שאת החום, האהבה והנוחות, אצור לעצמי.
הכישלון חונק, צורב, משפיל.
הכישלון הוא מתת.
כל אדם חייב שידע כישלון מהו, כדי לדעת להתמודד איתו בצורה הראוייה לו.
כל אדם שלא ידע כישלון מימיו, ילך לעולמו בתור אדם לא-שלם.
החיים אינם צרופי מזל לרובנו, טוב שכך הוא הדבר- אחרת עולמנו לא היה שלם.
סבא לימד אותי בזה, כשהוא הלך.
היה לי טוב איתו והיה זה כישלון של החיים שלי ברגע שהוא הלך.
זה צרב וזה צורב וזה השאיר סימן.
סימן שעברתי את זה, שאני זוכר ורוצה לקחת את הכאב הזה איתי הלאה, ללמוד ממנו.
בצבא, תוך כמה ימים, הבנתי כמה דברים.
הבית, הוא מקום חשוב מאין כמוהו- שבו נוכל למצוא את החום האמיתי שבמיטה, רק בגלל האנשים שמקיפים אותה.אמירת "תודה וסליחה" היא חובה מצויינת שהטלתי על עצמי לפני שנים, טוב שכך.
החיים, כמו ההצגה שבטירונות, אוהבים לתעתע בנו ולהקשות עלינו את חוקיהם.
ושפספסתי משהו שיכולתי לעשות בשבע השנים האחרונות, שלא אוכל לשנות.
לא די לכל אחד מאיתנו ברצון להגיע למקום מסויים.
לעיתים, המזל מציב בפנינו מחסומים ומהמורות.
לעיתים הוא מחליק בפנינו את הדרך כדי שלא נשים לב לתהום שבסופה.
כל אחד מאיתנו צריך לפקוח את עיניו הלאה, לאופק.
לראות את הפסגות ולהבין שעדיפה דרך חתחתים על פני רכבל רעוע.
עוד משהו, שאני חושב שראוי שאעלה לכאן.. [זה בשבילך חומד
]
יש בי את הכוח לעבור דברים, להשפיע, לשנות ואפילו להצליח.
הגעתי לאן שהגעתי, ואולי הגיע הזמן להבין שבאין דרך צדדית- פשוט ממשיכים הלאה.
יש לכולנו ייעוד מסויים, שלי- לא ידוע.
אָת, אֵת שלך כבר עושה- עוברת את דרך החתחתים שלך בדרך לפסגה שלך. [ואהיה לצידך כשתצטרכי אותי בדרך, אני נשבע.]
אני, כרגע מנסה להתביית על דרך החתחתים שלי, בתקווה שהיא זו שאכן מובילה לפסגה.
לכל אדם המזל שלו, אינני יודע אם שלי היטיב עמי או לא.
אבל יש בי ידיעות ברורות-
אני יודע, שכל עוד יש מאחורי כוח שתומך בי ועוטף אותי, כמו שסבא היה מרעיף עלי אהבה..
אני יודע, שכל עוד יש לי מטרה מסויימת בחיים שאליה התוודעתי לפני זמן רב..
אני יודע, שכל עוד יש בי את הכוח לעבור דברים ע"י האהבה..
ההצלחה, היא עניין של זמן.
ועדיין, כמו שאמרתי-
הכל, אבל הכל..
יחסי.
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
