שבוע אחרי הצפירה הראשונה לזכר ששת מליוני הנספים בשואה.
כמעט יממה אחרי תחילת, ולקראת סיום יום הזיכרון.
כמה שעות אחרי הטקסים והדממה שמשתרעת על פני ארץ שלמה, לאחר הזעקה.
אני יושב וחושב על דברים שהיו ואינם.
על אנשים שהיו, והשאירו חותמם.
השנה, שלא כמו כל שנה, לבשתי מדים.
עוד לא בטקס רשמי של הצבא ולא ממש חי"רניק מורעל עם בוץ על הפנים ונעלי צבא משופשפות.
מצאתי שגם השנה, ככל שנה, אני נרעד בצפירה באותה עוצמה.
גם השנה, ככל שנה, חונקות אותי דמעות ב"ארץ ציון וירושלים".
אבל אולי שלא כמו כל שנה, אני מסתכל על עצמי במראה ואומר ש-
זהו, זה הגיל. כאן הם סיימו את תפקידם בעולם, ואתה ממשיך.
השנה, שלא כמו שנה, אני מבין שהם לא הספיקו.
הטיול של אחרי הצבא נדחה לאלתר.
החברה או החבר יושבים בבית, בוכים על אהבה שהלכה.
השעון בבית, עצר מלכת והמשפחה נדמה.
החברים מוחקים את מספר הטלפון מהזיכרון, באנחה.
המורה מחטיבת הביניים ומנהל התיכון קוראים את השם בטקס ונזכרים- כמה שובב ונבון הוא היה.
וכל מי שלא, עוצר למשך דקה או שתיים.
מרכין ראש וחושב על חייל שהיה.
אני יושב עכשיו וכותב את השורות האלה ברגש די כבד.
השנה, שלא כמו שנה, לא יכולתי לבכות את מה שאני מרגיש.
עברתי ניתוח קל אתמול שמונע ממני להזיל דמעות, גם כשאני ממש רוצה.
זה אחד מהמצבים האלה שבהם אפשר להבין את חשיבותו של פריט קטן בגוף.
דמעות, סה"כ.
אבל הדבר הקטן הזה, שנמנע ממני, מוכיח לי ואותי על מצבי.
עם אובדן יכולת זמנית, אפשר להמשיך לחיות בחיוך מאוזן לאוזן.
אבל אובדן חבר, אח וקרוב?
אינני יודע כיצד אפשר להמשיך, כשעלם ועלמה שעומדים על סף הבגרות- נאספים אל האדמה.
כיצד בתור אב ואם, שהשקיעו את אהבתם במשך 20 שנה, אפשר להמשיך ולחיות כאן, למעלה.
ואיך אפשר לחיות רק עם זיכרון של מה שהיה וחלף.
הצלקת שאני נושא עכשיו, תרפא תוך שבוע ותעלם לה. הכל יישכח ממני ויעבור.
אבל הפצע המדמם הזה בלב שנפתח כל שנה, פעמיים בשנה...
התמונות על המדף, שמספרות סיפור חיים שאיננו כבר.
ומצבה דוממת שנותרה.
כל אלו לא חולפים.
אלוהים נמצא בדברים הקטנים.
בתינוק הרך שנולד ובפרח היפה שצמח על יד קברו של הבן.
הוא יכול להיות גם אכזר בקוטפו את קרובינו, לוקח את מתנת חייהם, את המתנה שנתן לנו.
אבל אני מאמין שהוא שם. כי אם לא הוא-
לא היה מי שיוריד אלינו את המלאכים הללו,
ולא יהיה מי שיטפל בהם וילטף אותם כשאנחנו כבר לא יכולים לעשות זאת מכאן.
התפילות שלנו והדמעות שלנו נותנות להם את הכנפיים שלהם, כך הייתי רוצה לחשוב.
לפני שניכנסתי אתמול לניתוח, מצאתי את עצמי מבקש.
קצת כוח, קצת, כדי לעבור את זה.
עברתי את זה.
עכשיו,
עכשיו אני מבקש שלא נצטרך יותר לדמעות האלה.
אני מחכה ליום שבו הבקשה הזו תממש.
שלא תישמע עוד צפירה ולא יורד הדגל לחצי התורן.
והמדים היחידים שנלבש,
הם מדי כחול לבן- ליום העצמאות שלנו ולמדינה שלנו.
לבית שלנו ולמשפחה שלנו.
אני מקווה שאם הם שם, הדמעות שהענקתי להם- נתנו להם את הביטחון,
שאנחנו זוכרים.
[התמונה בראש הפוסט לקוחה מכאן] 
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
