הקטע הבא מוקדש ליתושה שהטרידה אותי מינית, בליל אמש בשעת לילה מאוחרת.
לאחר זמזום וחיזור של שעות מספר סביב לאוזני ולשמיכה המכסה את פני,
התייאשה והלכה לעשות את מה שכל החרקים עושים- להתאבד על מנורת רחוב.
בשל הקאמבקים החוזרים ונשנים שעשתה אחרי שחשבתי שמחצתי אותה בעזרת אוזני, ידי ושאר אברים אחרים שלא כדאי לנקוב בשמם-
החלטתי להקדיש לאמיצת הלב, מוצצת הדם המיוחמת הזו, רשומה. [גם: פוסט]
נסו שלא להתגרד במהלכו, זה לא יאה.
שנים של אבולוציה קבעו שככל שמוחם של החרקים ישאף להתפתחות מסויימת,
הם ינסו לנסוק גבוה יותר אל מקור האור הכי חזק וקרוב שישנו.
הבעייה היחידה היא שבשעות היום, השמש זורחת.
זו כשלעצמה אינה בעייה ממשית, אך אומדן המרחק של החרקים נפגע עם התפתחות מוחם.
אזי, מתבקש שינסו אלה לנסוק גבוה אל השמים שם יאבדו את דרכם.
[לכן, נראה אותם מתנגשים בחפצים שונים במטבח]
אבל זהו לא העניין.
מרגע שקיעת החמה, החרקים ינסו להגיע אל המאור הגדול הקרוב ביותר-
מנורת הרחוב הקרובה או מנורת חוט הלהט הסמוכה.
הם ינסקו אליה בסיבובים מעגליים [שהרי אומדן המרחק נפגע בעקבות שנים של אבולוציה]
ואז- יתנגשו בה בקול תרועה, במחשבה שהצליחו להשיג משהו.
אבל הם לא.
לנו זה נשמע כמו פצפוץ של מדורה דועכת.
בשבילם, זה סוף העולם.
כל זה היה יכול להימנע,
רק אם נשכיל לכבות את האור לפני שנלך לישון...
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
