מצחיק עד כמה שהכותרת שמלווה את הפוסט הזה, גורמת לי לרצות לפרוץ בבכי היסטרי וחסר שליטה.
הייתי מבכה בדמעות על עבר נשכח וטעם ילדות שהחמיץ בפי, אולי טרם זמן.
בוכה על כל אלו שאינם כבר, בין אם אנשים בין אם זכרונות נושנים שעדיין פועמים בכאב.
העבר שלנו, הבסיס של כל אחד מאיתנו- סוחף אותי אל מה שהייתי פעם.
תמים.
אני זוכר את לילות הקיץ הארוכים שהייתי מנצל עד אור ראשון בבהייה בטלוויזיה המרצדת.
ריח ים באוויר, הנחירות של סבא שכבר הלך לעולמו, טורדות את מנוחתי ואת מנוחת אחותי.
בסלון, אצל סבא וסבתא, עם אוויר הים שממלא כל חדר וחדר-
ריח החופש הגדול האמיתי, שהתערבב בעשר בבוקר עם ריח הקציצות שסבתא כבר התחילה לטגן לנו.
תמיד עם אותו סלט, תמיד עם אותו תיבול.
בפסח- עם מצה על יד.
חוברות העבודה לחופש נזנחו לעיתים קרובות תוך כדי צפייה מאסיבית בתוכניות שונות.
ערוץ הילדים, ערוץ שלוש, ארבע, נשיונל ג`אוגרפיק וערוץ הקניות. העיקר טלוויזיה.
בערב, כשפתחנו את המיטה והתכוננו לשינה, ידעתי שסביר להניח שארדם לקול צווחת הקהל ב`קיץ על החוף`.
ואם לא היה זה עודד מנשה- היו אלו תקתוקי היריות ב`ניקיטה`, או `סנטינל`.
ולעיתים, בטעות או שלא, תוך כדי שכל הבית שקע בשינה עמוקה-
כוכבת פורנו החניקה אנחה על המסך, ואני נרדמתי מצחקק מול המראות האסורים הללו.
ילדות.
תחושה בלתי נפסקת של קטנוּת.
הצורך להגיע, להשיג ולקחת- דחף אותי תמיד לטפס על דברים.
מצאתי את עצמי יום אחד משכשך, שלא להנאתי, במימיו המעופשים של האגם בפארק הלאומי.
לכלכתי את מכנסי השבת שלי, אבל מבוכה לא הייתה בי באותם ימים.
עוד ילד שובב, עם מכנס מעט רטוב.
אין זו נאיביות, אלא תמימות דעים טהורה שאינה מושפעת אלא מעצמיות האדם בלבד.
אין זה תום, אלא רכות הגיל ואפשרות הבחירה הבלתי נדלית של הזמנים הללו.
החופש...
יום שישי,
אבא מגיע לבית הספר היסודי עם המכונית החדשה שהוחלפה מאז.
אנחנו מתלהבים מהחלונות החשמליים, כמו תמיד. אבא גוער בנו.
עדיין יום שישי, מגיעים לביתה של סבתא, שהיה לנו בית ארעי למשך ארבע שנים.
אבא עומד במטבח, מטגן בצל, חותך ירקות, מטגן המבורגר צימחי ומניח בתיבול רב הוד וחסה, בלחמניות עגולות.
אנחנו כבר מריירים, מחכים לנגיסה הראשונה.
שלוש שנים לאחר מכן, אין לנו מספיק זמן לחשוב אפילו על ארוחה כזו או אחרת בשעת צהריי יום שישי.
ילדות, הייתה להיות בעל שני סבאים, שתי סבתות, שני הורים צעירים והמון מרץ וטיפשות מעושה.
ילדות הייתה החופש האולטימטיבי וחסר הצרות שמלווה אותנו למשך שנים מספר.
נאיביות לא הייתה ילדות, אלא מוצר נלווה, קוסמטי, המייפה את עולמנו אז.
גם מתיקות, אהבה חסרת מעצורים ורצון לחיבוקים וליטופים.
[למרות שחלקנו העדיף מכות נמרצות לילדי הגן ולגננת]
העבר שלנו, מי שהיינו ומי שאנחנו, מעניק לנו את היכולת להבין דברים מתוך עצמנו.
הזכרונות שאנו מעלים מן העבר- עלולים לפגוע בנו, לרכך אותנו ולהצעיר אותנו.
אבל הם שומרים על שפיותנו בעולם הבוגר והמחושב הזה.
הנאיביות, היא אומנם תוצר ילדות. אך זהו תוצר לוואי מתמשך שאינו נקטע.
גם בפושע הכי גדול, מסתתרת לה נפשו של ילד שעבר וחווה מראות קשים.
ילד שבכה את גורלו ואת כאבו יום יום במשך שנים, עד שהגיע לחוסן נפשי והכרתי.
אך עדיין ילד.
כשאני מעלה בזכרוני את אותם לילות ארוכים, ריחות נפלאים וצלילים מוכרים-
אני חש בביתי קרוב, אך אינני אוחז במפתח למנעולו.
זהו ביתי הישן, עם שתי המרפסות, חדר השינה הקטן והמטבח המעופש.
הביתי שבו גדלתי ובו חוויתי.
הוא נעול, ומסוגר, יחד עם כל זכרונותי שלי, שלא אוכל לגשת אליהם.
כי את המפתח היחיד אל דלתו, איבדתי מזמן.
בהסתכלות כללית על עצמי היום, איבדתי את כל מה שהייתי בעבר.
עוד ילד, אבל כבר לא ילד. בוגר, אבל עוד לא מבוגר.
מצב הביניים הזה סוחף אותי אל ימים טובים יותר, וורודים יותר ופשוטים יותר.
תאווה אחת שנותרה. אולי מתוך הילד שבי ואולי מתוך תוכי בפשטות-
לחזור ולמצוא את המפתח, למצוא את התמימות ולהתרפק בחום על הילדוּת.
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
