עם הזמן, נדבכים נוספים על מדפי ליבי.
עומס, בעיקר, של רגשות תאוות ומחשבות על דברים שאין בידי.
ומה שיש כבר, אני אוחז כל כך חזק עד כדי מחנק. אני מאבד.
אם היה רע באמת, הייתי בורח.
ועכשיו, כשאני מרגיש שכואב, אני צורח.
אבל הכל נעשה בדממה שכזו, שקשה להבחין. כי כשכואב- אז תמיד כואב לי,
מבפנים.
גוף האדם מורכב מאין כמותו. רמ"ח אברים, שס"ה גידים- מה לא.
והנפש, חוטים דקים של רגשות שיוצרות מחשבות ומעשים.
מיתרים עליהם פורטות דמעות מנגינות שמחות ועצובות, לפי דרישת העוברים ושבים.
וכל אחד יכול להשליך מטבע זהב.
וכל אחד יכול לנעוץ סכין בלב.
הסכנה שבלהיות אומן רגשות, היא סכנת הפגיעה.
דרך הלב, תמיד הטוויתי לעצמי שביל חדש לעבר מטרה אחרת.
דרכו, דרכי, למדתי והבנתי סודות כמוסים שנלחשים.
ודרכו, נפגעתי ופגעתי בעצמי.
בשלב מסויים, כנראה, הצלקות עשו את שלן ופניתי לעצת השכל הישר.
הרגשות נשארו, חבויים ומתוסבכים. זועקים להשפעה.
ואני נותרתי בשלי, באני החדש, שלכל דבר, כמעט, יש לו תשובה.
כי השכל, כך נראה, יודע תבונה ותשובה מהי.
אבל מענה לנפש פצועה, אין ולא יהיה בידו להעניק.
פריקה, של רגשות שאלות ומחשבות, אל תוך דף ריק- היא פיתרון זמני.
זעם, תסכול ודכדוך הם לכלוך של ממש, שצריך להסיר בצעקה ובקריעה.
רגשות שנותרו מוסתרים במשך זמן רב מדי, יוצאים לאור עכשיו. ואני לא רוצה בהם.
בין אם דברים יסתדרו ובין אם לא- הצורך לצעוק את עצמי החוצה, קיים כבר זמן רב מדי.
טעיתי והמשכתי לטעות כשפעלתי בדרכים מסויימות.
פעלתי דרך השכל, בענייני הלב. וציפיתי שלא לפגוע ולא להיפגע.
דברים הגיוניים, אינם בהכרח דברים נכונים, כבר אין איך לבקש סליחה.
לתקן. לתקן זו החלטה נבונה, שנובעת מתוך צורך פנימי, אמיתי, למחילה.
וגם אחרי שהכל יחזור לקדמותו- תיוותר אותה הצעקה.
זמן רב שאין בי את היכולת לגרום לדמעות להגיע אל תוך תוכי, כדי לפצוע ולהחיות.
כבר תקופה ארוכה שאני אינני אני ואין בי מושג לגבי הרצונות האמיתיים שלי.
אני נודד בין לב ללב, מחפש אחר דבר מה מוכר, אוהב.
כל מה שנוצץ- הוא אהבה. וכל מה שחם- קרבה.
ואין בי כבר את הצורך להבדיל בין דבר לדבר, כי הכל טוב וקרוב ועכשווי.
עד שפשוט שכחתי- להיות אני.
הצורך לצעוק, להרעיד מעלי שכבות של סלע וקשיחות, נשאר זמן רב מדי.
אני כמה לאנושיות וההגיון הברור שהנחה אותי לפני כל זה.
מתגעגע לאמירות הפועמות והאמיתיות של הלב שלי, שמוביל אותי.
ואולי עכשיו, כשהחלטתי בעיתוי כה מוזר להתחיל משהו חדש-
אולי סוף סוף אצליח להחזיר את הנושן.
אם לא אצליח למצוא את עצמי בקרוב ואאחר את המועד-
יהיה כבר מאוחר מדי, או מיותר מדי.
הקול יהיה קול של אדם נודם, לא של זעם או תסכול. וכל מה שהיה בפנים, ישאר כמות שהוא.