קשה לשפוך לעיתים את הרגשות מן הלב אל הדף.
כה קשה להעביר פעימה אחת לצורתה המופשטת, הברורה מאליה.
עצב, הוא לא רק דמעות . הוא גם הנשמה העלובה שמסתתרת מאחורי העיניים המוצפות.
אהבה, היא לא רק פרפרים. היא גם נפש בתחילת מעופה אל שמיים תכולים וזכים.
רגע אחד, פעימת הלב המשתוקק והצורך למצוא לו פירוש פשוט. מילים שיתארו.
המוזיקאי היה זורק ברגע שכזה את ראשו לאחור ונושף, מתופף או פורט על מיתרי הגיטרה.
כמיתרי נשמתו שמשמיעה צלילים בלתי נשמעים לכל אוזן, שמישהו פרט עלייה.
ויש פעמים שאנשים מטים אוזן ושומעים.
את הלב הפועם, המתפצח. והנשמה שמזמזמת לקול נעימות שהיא עצמה הלחינה.
הפנטומימאי, היה מצייר דמעה כחולה, בודדה כמותו, על לחיו.
ברגעים שכאלה, וודאי היה סוגר עצמו בתוך תיבה דמיונית. שקופה אך חשוכה.
כמשים חומה בין החוץ אליו ופותח פתח אל תוך-תוכו, לעצמו בלבד.
ומקשיב לרעש הפנימי שלו שמובן רק לו.
אותו רעש פנימי שכל אחד מאיתנו יוכל לשמוע, כשרק נשכיל לשקוט לרגע ולדמום.
הצייר, יפנה אל הקנבס המתוח ויתחיל ציור שלעולם לא יסיים.
לעד תישאר המסגרת חלולה, רמז לרגש שבא וחולף ומשאיר אחריו עוד פס על הבד.
"אולי יום אחד," כך הוא מהרהר, "אשלים את המלאכה"
אבל, בעצם, הוא לא באמת רוצה...
ואני, שאינני אף אחד מאלו, אלא עוף מוזר שכזה.
פותח דף ומצרף אותיות למילים, למשפטים ולפסקאות.
מין שירה מתמשכת שאינה שירה, אלא נגינה ופריטה.
לצאת על העולם בהצהרה כתובה, לפתוח את הסגור ולצאת מן התיבה.
עוד נשמה עלובה, או זורחת, שפורטת על מיתרים שלא משמיעים קול אלא אותיות.
עוד צייר, קצת אחר,
שלא רוצה
שייגמר