| |
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2004
ימים הזויים שכאלה
היום הזה [אתמול] התחיל בצלצול טלפון טורדני שהעיר אותי תוך כמה דקות משנתי.
נתתי לו לצלצל לפחות שתי דקות מתוך כוונה ורצון עז שיש מישהו אחר בבית שיכול לענות לטלפון הזה.
נכנעתי, הרמתי את השפורפרת ופלטתי "כן?!" יבש שכזה אל תוך הטלפון והקפדתי לשמור על עיניים עצומות כדי לא לאבד את אפקט השינה..
"שגיא, אתה לא אמור לקום כבר?!"... כן זה היה אבא, שוב!
"רציתי להתעורר עוד עשר דקות אבא, עשר דקות!"- התזמונים שלו יכולים להרוג פיל לפעמים או לפחות לשגע אותו.
הוא פלט מין "אה.." יבש שכזה והמשיך לנושא הבא-
"חשבתי על זה ו.. איך אתה יכול להגיע היום לכל מקום?"
עיבדתי את הנתונים המועטים האלה בקצב מהיר יחסית להיותי ישן מכיוון שנמצאתי את עצמי עם עיניים פקוחות לחלוטין במיטה ו.. יושב!
"אוי לא!- האופניים!"
הסתבר לי שאין לי איך להגיע למחוזות חפצי השונים-
לא לאורטופד, לא לדואר, לא לחנות המחשבים ולא לבית-הספר!
האפשרות היחידה והלא כל כך עדיפה לעומת אופניים שנשארה לי עתה הייתה..
"טוב, אני אסע באוטובוס..." אמרתי בצורה מאוכזבת שאפילו הפתיעה את עצמי- סה"כ הייתי די עייף!
מכאן והאלה היום הזה רק הוכיח לי כמה הגורל מסוגל להיות מעוות או סתם מצחיק..
יצאתי לכיוון סניף הדואר שליד הבית שלי בכוונה לשלם שם המחאת דואר ליריב חבוט [מי שיעניק חי את הPro שלי בישראבלוג!]
מצאתי את הסניף פתוח לשם שינוי אבל אחרי 10 דקות שחיכיתי שם גיליתי ש-
"המחאות דואר ניתן לשלם אך ורק בסניפים ראשיים של רשות הדואר"
וואלה.. תודה על האינפורמציה..
דידיתי לכיוון תחנת האוטובוס הסמוכה על-מנת למצוא את עצמי בבני ברק תול זמן קצר, ביקור אצל האורטופד ד"ר יוסילביץ'.
אוף. למה בני-ברק למה?! הרהרתי במר גורלי כשהאוטובוס התקרב לתחנה.
היעד שלי היה בי"ח מעייני הישועה שנמצא בתוככי בני ברק.
בית החולים מתאפיין, ככל בית-חולים אחר בבני-ברק, בקבלת יולדות בלבד.
אנחנו, במד"א, לא נביא לשם אנשים פגועי ראש בד"כ ובמיוחד שעברו מולטי-טראומה.
השאלה היחידה שתישאל בביה"ח ברגע שנכניס פצוע זה או אחר פנימה תהיה:
"ומאיפה יוצא כאן התינוק?!"
הגעתי לביה"ח אחרי שהלכתי את כל הדרך מרחוב רבי עקיבא - הסתבר בדיעבד שהתבלבלתי בכיוון הקו ועליתי על אותו קו לכיוון השני..
התוצאה הייתה הליכה לכיוון בית החולים דרך בני ברק.
המראות היו מוכרים כבר מכיוון שלא פעם "ביליתי" בבני-ברק.
פינגויינים בעלי ציציות גבוהים, שמנים, רזים או סתם מוזרים קפצו לכביש כל אימת שהתקרבה מכונית.
ילדים בני 4 נישאו בעגלת תינוקות כשמאחוריהם דוחף אותם אחיהם הקטן בן ה3.
אחרי שגיליתי שאני נוסע לכיוון הנכון מיהרתי לברוח מהאוטובוס ויצאתי לרחוב.
שאפתי אל ריאותי אוויר מלא בצחנת טבק שנישא מהמפעל הסמוך, ריח זבל, עובש, פיח, אבק ומעט ריח ביגלה מתוק ויצאתי לדרכי.
מצאתי את עצמי עומד במרפאה של הד"ר חצי שעה אחרי הזמן והמרפאה נראתה ריקה באופן מפתיע.
ניגשתי אל המזכירה ונוכחתי לדעת ש "ד"ר יוסילביץ' מקבל היום ברחוב יהודה הלוי בבני-ברק!" [לא... לא י'ודה לוי... י'ודה לוי קדוש פחות מאשר יהודה הלוי]
שיעור גאוגרפיה קצר העלה את המסקנה שרחוב יהודה הלוי הוא הרחוב שממנו הגחתי לפני עשרים דקות כשפסעתי לכיוון ביה"ח. כלומר- חוזרים חזרה.
הודתי למזכירה שלא עשתה שום דבר רע והמשכתי בדרכי.
כשהגעתי לתחנת האוטובוס נזכרתי שאני לא יודע בכלל באיזה מספר בית ברחוב 'יהודה הלוי' הד"ר מקבל.
ניסיתי לאלתר את המספר של כלליתCALL אבל מצאתי שזכירת המספר של AIG או של טלצ'אט מסויים הם הרבה יותר נוחים כשהם מפורסמים במלודיקה קבועה..
טלפון קצר ל144 העלה חרס מכיוון שהם ניתקו אותי שלוש פעמים ברציפות.
יצאתי לדרך באוטובוס בינתיים וניסיתי להתקשר לאבא, אמא ולבזק שוב ושוב.
אחרי שהצלחתי להבין איפה אני אמור לרדת ואיפה המרפאה כולם חזרו אלי עם המידע שרציתי לקבל עשרים דקות קודם לכן, תודה רבה באמת על התיזמון.
בדרך למרפאה הצלחתי לפגוש חבר שלי מהישיבה או יותר נכון- ראיתי אותו מתגלגל ברחובות בני ברק עם תיק ענק על גבו.
עוד דבר שהצלחתי לפגוש זה פיגום ברחוב ירושלים שהיה מונח על הרצפה.
הרגל שלי פגעה יותר מדי חזק בעץ שעליו היה מונח הפיגום.
האדמתי, חייכתי ו..המשכתי.
הרב שוויגר שלימד אותי תנ"ך בישיבה הופיע משום מקום אל תוך המרפאה
זה כבר יותר מדי! חשבתי לעצמי כשהוא פתח איתי בשיחת חולין\ם מהירה.
חשבתי לנצל את הזמן של התורות שהייתי צריך לחכות וקפצתי לסניף הדואר הראשי הקרוב כדי לשלוח את המחאת הדואר.
השומר פתח בפני את הדלת שמאחוריה ניגלה תור מלא פינגויינים בכל הצורות שהתפתל כנחש בכל החדר.
הסתכלתי בפניו הצוהלות של השומר, קיללתי את הרגע וחזרתי לקופ"ח..
בדיקה מהירה אצל האורטופד [אחרי שעתיים שלמות בתור!] גילתה כמה דברים-
יש לי קרע ברצועה בכתף שמאל, אני זקוק לצילום גב ואני זקוק לצילום ברכיים.
הודתי לו ויצאתי לדרכי.
עברתי שוב בסניף הדואר חמש דקות לפני הסגירה..
התור נשאר, לא היה אכפת לי כבר לחכות.
אחרי ארבעים וחמש דקות מייגעות כל המכתבים נשלחו ויצאתי לכיוון הבית!
ורק כאילו לסיים את היום הזה- השורות הללו היו אמורות להיכתב ולהתפרסם אתמול כדי שאף אחד לא יקרא אותן.
משום מה- הפקק קפץ בדיוק כשהגעתי לכתיבת השורות האחרונות בפוסט.
הגיע באמת הזמן לקנות אל-פסק הרהרתי...
| |
|  כינוי:
the_beast בן: 38 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
