השבריריות היחסית הזו של החיים שלנו מדהימה אותי בכל פעם מחדש.
אולי בעקבות גל הרציחות האחרון, או אולי בגלל העובדה שיום אחד כל אחד מאיתנו ייעלם.
מדהים אותי שביום יום יוצא לנו לא להעריך את החיים שלנו מספיק בשביל לשמור עליהם מספיק טוב.
ועוד- מדהימה אותי העובדה שפיתחנו לעצמנו מערכות הרג והגנה כלליות ואישיות, ששתיהן עובדות כ"כ טוב.
לפעמים- לצערנו.

אני לא אכנס כאן לתהיות יותר מדי עמוקות ופילוסופיות חיים שלמות על דרך החיים שלנו היום, למרות שזה נראה לי די מוצרך.
אבל רעיון השבריריות התהומית הזו שבעצם מלווה כל אחד ואחד מאיתנו מיום הולדתנו מדהימה אותי מחדש בכל פעם-
עצם העובדה שאנחנו חיים בעולם מודרני שמתמודד עם נגיפים, מלחמות, רעב וכל מיני רעות אחרות.
וכל זה, בעזרת עשר אצבעות שניתנו לכל אחד ואחד מאיתנו.
הפכנו מחוסנים.

לחוות את החיים זו לא בעייה בימינו. יש באנג`י, יש צניחה חופשית, יש רכבות הרים וסמים.
אמרתי לחוות את החיים? סליחה. התכוונתי לפחד פחד מוות ואז לשמוח שזה הסתיים בשתי רגליים על הקרקע, שלמות.
אבל הפכנו מחוסנים, אז מותר לנו לחוות את המוות או לפחות להתקרב אליו.
ומה עם החיים עצמם בעצם?
לא לקחנו בחשבון, ככל הנראה, שאנחנו מתחסנים גם מהם.

עניין נורא בעייתי הוא דרך המחשבה הזו של התחסנות טוטאלית בפני כל גורם פוגע.
מן הסתם, כבדרך אגב, הפכנו אדישים. כי כשאנחנו מרגישים- אנחנו עלולים להיפגע ולכאוב.
נפצענו? אנחנו שמים יוד, מתקנים את הגוף שלנו בתהליך טבעי עם קצת עזרה רפואית.
נפגענו? כואב לנו הלב? אנחנו יכולים להלעיט את עצמנו בסמים משככי דאבונות ומשכיחי אהבות.
יש בידנו את הכוח ואת אוזל היד, לדעתי, להרוס את טעמם המר של החיים.
אין טוב או רע, כי יש תרופה.
השיכחה הנוראית ביותר של חיינו נוצרה בעקבות רצון תמידי שלנו לגבור ולהתעלות מעל לכל מכשול שהוא.
פיתחנו כלי נשק, פיתחנו מגנים וטכנולוגיה רפואית שנראתה פעם כמד"ב לכל דבר ועניין.
פצחנו במלחמה כלל עולמית בחולי, אבל שכחנו לשים לעצמנו גבולות שישמרו עלינו בצלם אנושי-רגשי קבוע.

היכולות שלנו לרפא ולהתרפא עומדות היום ביחס כלל לא שוויוני ליכולת שלנו להיות בני אדם.
מותר האדם מן הבהמה כבר אינו, ואף אפשר לומר כי מותר הבהמה מן האדם...
אחרי הכל, בהמה לא רוצחת ואונסת ושודדת ונוטלת.
תוך כמה שנים, בקצב טוב או רע, נשוטט כולנו בעולם אופורי למדי שבו כולם מרחפים להם בתוך ענן סמים ורוד.
כשכל מה שנשאר מהמציאות- יהיו רחובות רדופי סיוטים בלתי פוסקים, שלא יהיו אלא תוצאה ישירה של חוסר טיפול בבעייתיות עצמה.
אנו זקוקים לשינוי אמיתי מתוך עצמנו, שיבוא מתוך תוכנו ולא כתופעת לוואי של איזו תרופה.
המים מהם שורשי האנושות שותה- מורעלים. יש את הצורך להחליף את מקור המחייה שלנו במהרה,
או שכבר לא יהיה בידנו את הכוח לעקור את עצמנו ממקומנו ולעבור לעולם טוב באמת, שלא תלוי בתרופות מרגיעות ומשככות.

שכחנו הרבה דברים מכיוון שאנחנו מרגישים כל כך חזקים ומלאי ביטחון.
שכחנו, בין השאר, שאנחנו קטנים ושברירים. ושכל אחד מאיתנו החל בתור נקודה מיקרוסקופית.
לכל אחד מאיתנו יש אם ואב והיסטוריה. וחלקנו יכולים, ללא זכות, ליטול את עתידם של אחרים.
האנושות חולה. והתרופה האמיתית לא תבוא בדמות פסיכולוגים או פסיכיאטרים, אלא בתור אהבה אמיתית שצומחת מתוך עצמנו.
טלו מכל אחד את היכולת להרגיש. ובעצמם תטלו ממנו את האנושיות שבו.

מצאו את הפואנטה בעצמכם,
אני לא צריך להרצות לאף אחד על מה שהוא צריך לעשות בשביל להיות בן-אדם.
זה אמור להיות די מובנה.

קשה לשפוך לעיתים את הרגשות מן הלב אל הדף.
כה קשה להעביר פעימה אחת לצורתה המופשטת, הברורה מאליה.
עצב, הוא לא רק דמעות . הוא גם הנשמה העלובה שמסתתרת מאחורי העיניים המוצפות.
אהבה, היא לא רק פרפרים. היא גם נפש בתחילת מעופה אל שמיים תכולים וזכים.
רגע אחד, פעימת הלב המשתוקק והצורך למצוא לו פירוש פשוט. מילים שיתארו.

המוזיקאי היה זורק ברגע שכזה את ראשו לאחור ונושף, מתופף או פורט על מיתרי הגיטרה.
כמיתרי נשמתו שמשמיעה צלילים בלתי נשמעים לכל אוזן, שמישהו פרט עלייה.
ויש פעמים שאנשים מטים אוזן ושומעים.
את הלב הפועם, המתפצח. והנשמה שמזמזמת לקול נעימות שהיא עצמה הלחינה.

הפנטומימאי, היה מצייר דמעה כחולה, בודדה כמותו, על לחיו.
ברגעים שכאלה, וודאי היה סוגר עצמו בתוך תיבה דמיונית. שקופה אך חשוכה.
כמשים חומה בין החוץ אליו ופותח פתח אל תוך-תוכו, לעצמו בלבד.
ומקשיב לרעש הפנימי שלו שמובן רק לו.
אותו רעש פנימי שכל אחד מאיתנו יוכל לשמוע, כשרק נשכיל לשקוט לרגע ולדמום.

הצייר, יפנה אל הקנבס המתוח ויתחיל ציור שלעולם לא יסיים.
לעד תישאר המסגרת חלולה, רמז לרגש שבא וחולף ומשאיר אחריו עוד פס על הבד.
"אולי יום אחד," כך הוא מהרהר, "אשלים את המלאכה"
אבל, בעצם, הוא לא באמת רוצה...

ואני, שאינני אף אחד מאלו, אלא עוף מוזר שכזה.
פותח דף ומצרף אותיות למילים, למשפטים ולפסקאות.
מין שירה מתמשכת שאינה שירה, אלא נגינה ופריטה.
לצאת על העולם בהצהרה כתובה, לפתוח את הסגור ולצאת מן התיבה.
עוד נשמה עלובה, או זורחת, שפורטת על מיתרים שלא משמיעים קול אלא אותיות.
עוד צייר, קצת אחר,
שלא רוצה
שייגמר