לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בניסן עתידין להיגאל. (או: חג החירות האישי שלי)


 

כמה שניות ממש לפני "חג ה-" חירות/ עצירות ואני יושב ומוציא אל הכתב כמה דברים שיושבים אצלי מהשבת האחרונה.

בעצם, אני יושב ומוציא אל הכתב כמה דברים שיושבים אצלי כמה חודשים אם לא שנים.

 

בשבת האחרונה ישבתי וקראתי את "מן המדבר והלבנון" של עשהאל לובוצקי.

מעבר לעובדה שמדובר בחתיכת אומנות יוצאת דופן שמהווה צהר לנקודת מבט של פיקוד זוטר בשטח, יש משהו אחר שהביא אותי לדבר על הספר הזה.

 

לכל מקום בחיים שלי כמעט, הגעתי יחד עם ציפיות מסויימות.

אידיוטי ככל שזה יישמע- הציפיות מעולם לא היו מהסביבה שלי ומהמקום אליו נזרקתי או הגעתי.

הציפיות ברוב המקרים, היו מעצמי.

להצליח, להתבלט, לתת, לתרום, לבצע, להצטיין, להגיע למטרה שאליה אני צועד.

אף כי מדי פעם הבנתי שאת החץ יריתי לפני ציור המטרה, ההתבייתות בדרך כלל לא איחרה לבוא.

אבל איכשהו, בכל פעם מחדש ובכל מקום אליו הגעתי- נכשלתי.

 

- אינני יודע אם לתפוש את היציאה המוקדמת שלי ממוסד חינוכי מסודר ככישלון,

אבל אני בטוח שנכון לעכשיו אני מרגיש בפיגור מסויים ברגע שאני מתבונן באנשים אחרים שכבר סיימו את הפסיכומטרי שלהם וצועדים בביטחה לכיוון האוניברסיטה. לכיוון החיים שלהם.

- אינני יודע אם לתפוש את שלוש השנים האחרונות שלי בצה"ל כבזבוז חסר טעם,

אבל אני בטוח שנכון לעכשיו כשאני מסתכל על חברה שלי, אני רואה את מה שרציתי כל כך להיות.

רציתי לענוד את הסיכה הזו. לקבל את הצ`פחה המסורתית ולהגיע לדרגה שתאפשר לי להשמיע את עצמי מבלי שרק עצמי יאזין לדברים.

התחושה של סיום קורס, שמעולם לא הייתה לי. שום הכשרה פורמלית, שום ידע טוב שאני יכול לצאת איתו לחיים האזרחיים שלי. פרט לניסיון הצורב עם אנשים רעים ומעט חברים שצברתי לעצמי במהלך השנים, שגם איתם יינתק הקשר ברבות הימים.

- אינני יודע אם לתפוש את עצמי כאדם חכם או מוצלח באופן מסוים, כמו שאנשים חושבים שאני לפעמים.

כי נכון לעכשיו, אני מרגיש אפסי לגמרי.

 

עשהאל לובוצקי הוא קצין ששירת כמ"מ בגולני במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עשהאל נפגע מטיל נ"ט שפגע באכזרית ששהה בה במהלך כניסה לאזור בינת-ג`בל.

למזלו, הוא כמעט איבד את רגלו ונזקק לפיזיותרפיה, אך נשאר בחיים כדי לספר על הכל.

במהלך הספר הוא מתאר את כל הדרך, החל מההתלבטות במהלך הגיוס בין יחידות מובחרות לזוטרות (בוגי יעלון סייע לו בהגעה להחלטה)

ועד לפיזיותרפיה והחיים שלאחרי הפציעה שעדיין טרייה למדי.

מעבר לכתיבה הקולחת ולנקודת המבט המרתקת, יש כאן הרגשת פטריוטיות, הקרבה ועשייה שהממה אותי במהלך רוב הקריאה שעשיתי.

אין לי יותר מדי סיבות להכביר במילים, מכיוון שיש רעיון לטקסט שאני מביא כאן קבל עם ועדה היום.

אני יודע שהייתי רוצה להיות עשהאל.

חלילה לא להיפצע או להגיע לרמת הכרה כוללת בעקבות עשיית גבורה כזו או אחרת.

אבל הייתי רוצה להגיע להגשמה עצמית ולמיצוי יכולות חזק כל כך, עד כי לא היה לי צורך פנימי לחזור אחורה לנקודה מסויימת בחיי בכדי לשנות דברים מסוימים.

הבחירות שלי, כאדם נבנה, היו משוללות בסיס ולעיתים כיוון. מה שהביא אותי למקום שבו אני נמצא היום-

מפוחד מהעתיד, מבויש מן העבר ומעט נכלם מההווה.

 

אחת מהנקודות האחרונות שבהן נגעתי, היא האנקדוטה שחלקים נרחבים מחיי סובבים סביבה.

הפוטנציאל.

המילה המפחידה הזו שמושמעת לעיתים בבתי ספר תיכוניים ע"י מורות מאוכזבות מתלמידים שלא ממצים את עצמם מסיבות שונות ומשונות.

הרי ישנו רוב מסוים של בני אדם שמפתח סטריאוטיפ שאומר כי ממבט ראשון ניתן להסיק עליי שיש לי תעודת בגרות ועשיתי משהו די טוב בצבא בגלל שאני מה שאני (ואינני בטוח מה אני).

אני מניח שמשם באה תחושת הפוטנציאל, מכיוון שאין לי כל דרך אחרת לבסס את העניין התיאורטי למדי הזה.

אבל בסופו של יום, ובכן, בסופם של רוב הימים לכל הפחות, אני מגיע לנקודה שבה אני מסתכל מעבר לכתפי כדי לראות שלא השגתי כלום.

 

שתים עשרה שנות לימוד ללא תעודת בגרות וללא השגה ראויה לציון,

שלוש שנים של שירות עם מעברי תפקידים תדירים, רצון אדיר להתממש ולהתמצות וקבילה אחת שהסתיימה רק בהרגשה רעה.

ומה העתיד צופן, אני כבר מפחד לדעת.

 

אין מילים שיוכלו להכיל את ההרגשה שמקננת בתוך תוכי.

זו מן מפלצת ששורטת את קרביי מבפנים ומטילה בי פחד ממה שיבוא, מההבטחות שלי לעצמי שהופכות למסך ערפל סמיך של שקרים עצמיים בסופם של דברים.

איפה מה שרואים עליי, איפה הכמיהות הכי גדולות והחלומות שלי. ואיפה אני...

 

אולי בחג הזה, שאמור להיות חג החירות.

אולי אצליח להשתחרר מהכבלים שקוראים להם "אני".

 

חג שמח.

 

הרשומה לא נערכה כלל

נכתב על ידי the_beast , 8/4/2009 18:23   בקטגוריות הרהורים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ריקנות (או, בעצם, מהות.)


פעם ראשונה שאני כותב ומוחק ומקווה שלא חוזר חלילה, אבל מוצא את היד שלי מגששת את דרכה אל כפתור הBackSpace.
פעם ראשונה מזה הרבה זמן שהידיים שלי בכלל מוצאות את המקלדת כמקום להניח בו ראש, אות, מילה, משפט ורגשות שמצטברים כבר זמן רב כל כך.
אינני יודע מה טיבה של הכתיבה הזו מכיוון שאני שואל את עצמי כל כך הרבה שאלות לאחרונה עד שנראה כי גם אם הייתה כוונה מסויימת וטיב מסויים- הוא נעלם בבליל הנושאים שרצים במוחי.
 
אני אובד כבר זמן רב בין חלקי העולם האישי שלי, שמוצא עצמו פעמים רבות מדי מנופץ לאלפי רסיסים קטנים.
בכל רסיס ורסיס משתקפת דמותי בצורה שונה ומיוחדת. מה שלא מקל עליי את להתחיל את עבודת האיחוי, מכיוון שאינני יודע מהיכן להתחיל.
אבל אני כן יודע שזה משהו בפנים, בתוכי, שהשתבש לו לא מעט.
 
ההרגשה היא ברורה, כמעט כמו החום השורר בימים אלו.
הרגשה של מאיסה בדברים רבים כל כך, מכיוון שהמשמעות איננה ונעלמה לה.
אני מרגיש אפור גם כשבחוץ זורחת שמש יולי וגם כשהיא שוקעת בגוונים מרהיבים בצד מערב.
מבחינתי זה כבר הפך להיות עסק סזיפי, הרי אני יודע שהיא תופיע מחר שוב בצידו השני של הרקיע ליום חדש.
יום, שמבחינתי, אינו טומן בחובו דבר מרגש יותר מיום האתמול.
 
איבדתי את התמימות.
את המחשבה הבודדת של פליאה וטעם חדש בכל דבר.
פעם שאלות היו קטנות וניתנות למענה, היום הן הרות גורל.
פעם היה מספק אותי לדעת איך, היום זה כבר למה.
פעם לשוקולד היה טעם של חופש, היום יש לו טעם של עוד קינוח פשוט.
ותענוגות הגוף מוצאים את עצמם נודדים אל תוך ראשי יותר ויותר.
ומה שקשה לי יותר מכל- זה למצוא את הפסול בכל אלו.
כי אחרי הכל, יש דברים בעולם הזה שגורמים לי להרגיש חי. וחי, זה שינוי טוב.
אז למה לי לוותר על הדברים האלה, אפילו שהם חסרי משמעות לפעמים.
ואולי אני רק מנסה לשכנע את עצמי שהם חסרי משמעות...
 
יום יום אני מנסה למצוא משמעות למעשים היום-יומיים הפשוטים ביותר שלי,
ללא הצלחה יתרה מן הסתם.
המהות שלי איננה מכיוון שלא חישבתי אותה מעולם לחשובה.
אני נע בעולם ווירטואלי, מנותק לגמרי מהסובב אותי ומצוי בתוך בועה של מחשבים ומחשבות.
הרגשות כבר התקהו, האצבעות כבר התנמנמו וכל מה שנותר לי הוא לבהות במסך לעוד יום שמתממש וחולף אל מול עיניי המזוגגות.
פעם לכל יום היה טעם אחר, ריח אחר, ורגש אחר.
העצב היה תהומי, מה שגרם לשמחה להיות חד-משמעית.
היום הכל כבר כל כך משופשף, עד כדי שלמדתי לענות בהמהום על כל התעניינות במצבי.
אני מנסה לכנות את עצמי ריאליסט. אבל אני גם יודע שאני חי בעולם לא ריאלי.
המציאות נשתבשה עליי ואין לי צפון במקום שבו אני נמצא. גם המזרח אבד לי, לכן השמש כבר לא מאירה עליי.
 
יותר מכל מפחיד אותי החושך והמוות. הם קשורים לי אחד בשני כמו שני גנגסטרים מגודלים ומאיימים.
הם נמצאין בקרנות רחוב עזובות, שמהם אני בורח כל עוד נשמתי בי, מרגיש את הלב שלי נמשך אחריהם.
ואולי מרגיש קצת חי לשם שינוי.
אני מניח שבגלל זה אני כותב עכשיו,
כדי להרגיע את עצמי בצורה מעוותת למדי ששני אלו עוד רחוקים ממני.
ואולי זה רק כדי להציג את עצמי כמעט ערכי, חושב, תוהה. כדי שלא אתפס כחומרי מדי.
 
אני יודע שאני זקוק ליד מכוונת. אבל יותר מכל- אני זקוק לעצמי בחזרה.
התמימות, הילדות, הטעם החדש בכל דבר והרגש שמבעבע מכל סדק.
יש לי צורך לראות דברים דרך מסך מעט וורוד יותר, כדי לא ללכת לאיבוד בתוך הגוש האפור שאליו הפכתי.
אני צריך סדר ומשמעת, אבל יותר מכל נראה שלא תזיק לי בפשטות-
קצת מהות.
נכתב על ידי the_beast , 19/7/2008 23:24   בקטגוריות הרהורים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה אני? אני רק בן אדם.[?!]



 

השבריריות היחסית הזו של החיים שלנו מדהימה אותי בכל פעם מחדש.
אולי בעקבות גל הרציחות האחרון, או אולי בגלל העובדה שיום אחד כל אחד מאיתנו ייעלם.
מדהים אותי שביום יום יוצא לנו לא להעריך את החיים שלנו מספיק בשביל לשמור עליהם מספיק טוב.
ועוד- מדהימה אותי העובדה שפיתחנו לעצמנו מערכות הרג והגנה כלליות ואישיות, ששתיהן עובדות כ"כ טוב.
לפעמים- לצערנו.

 

אני לא אכנס כאן לתהיות יותר מדי עמוקות ופילוסופיות חיים שלמות על דרך החיים שלנו היום, למרות שזה נראה לי די מוצרך.
אבל רעיון השבריריות התהומית הזו שבעצם מלווה כל אחד ואחד מאיתנו מיום הולדתנו מדהימה אותי מחדש בכל פעם-
עצם העובדה שאנחנו חיים בעולם מודרני שמתמודד עם נגיפים, מלחמות, רעב וכל מיני רעות אחרות.
וכל זה, בעזרת עשר אצבעות שניתנו לכל אחד ואחד מאיתנו.
הפכנו מחוסנים.

 

לחוות את החיים זו לא בעייה בימינו. יש באנג`י, יש צניחה חופשית, יש רכבות הרים וסמים.
אמרתי לחוות את החיים? סליחה. התכוונתי לפחד פחד מוות ואז לשמוח שזה הסתיים בשתי רגליים על הקרקע, שלמות.
אבל הפכנו מחוסנים, אז מותר לנו לחוות את המוות או לפחות להתקרב אליו.
ומה עם החיים עצמם בעצם?
לא לקחנו בחשבון, ככל הנראה, שאנחנו מתחסנים גם מהם.

 

עניין נורא בעייתי הוא דרך המחשבה הזו של התחסנות טוטאלית בפני כל גורם פוגע.
מן הסתם, כבדרך אגב, הפכנו אדישים. כי כשאנחנו מרגישים- אנחנו עלולים להיפגע ולכאוב.
נפצענו? אנחנו שמים יוד, מתקנים את הגוף שלנו בתהליך טבעי עם קצת עזרה רפואית.
נפגענו? כואב לנו הלב? אנחנו יכולים להלעיט את עצמנו בסמים משככי דאבונות ומשכיחי אהבות.
יש בידנו את הכוח ואת אוזל היד, לדעתי, להרוס את טעמם המר של החיים.
אין טוב או רע, כי יש תרופה.

השיכחה הנוראית ביותר של חיינו נוצרה בעקבות רצון תמידי שלנו לגבור ולהתעלות מעל לכל מכשול שהוא.
פיתחנו כלי נשק, פיתחנו מגנים וטכנולוגיה רפואית שנראתה פעם כמד"ב לכל דבר ועניין.
פצחנו במלחמה כלל עולמית בחולי, אבל שכחנו לשים לעצמנו גבולות שישמרו עלינו בצלם אנושי-רגשי קבוע.

 

היכולות שלנו לרפא ולהתרפא עומדות היום ביחס כלל לא שוויוני ליכולת שלנו להיות בני אדם.
מותר האדם מן הבהמה כבר אינו, ואף אפשר לומר כי מותר הבהמה מן האדם...
אחרי הכל, בהמה לא רוצחת ואונסת ושודדת ונוטלת.
תוך כמה שנים, בקצב טוב או רע, נשוטט כולנו בעולם אופורי למדי שבו כולם מרחפים להם בתוך ענן סמים ורוד.
כשכל מה שנשאר מהמציאות- יהיו רחובות רדופי סיוטים בלתי פוסקים, שלא יהיו אלא תוצאה ישירה של חוסר טיפול בבעייתיות עצמה.
אנו זקוקים לשינוי אמיתי מתוך עצמנו, שיבוא מתוך תוכנו ולא כתופעת לוואי של איזו תרופה.

המים מהם שורשי האנושות שותה- מורעלים. יש את הצורך להחליף את מקור המחייה שלנו במהרה,
או שכבר לא יהיה בידנו את הכוח לעקור את עצמנו ממקומנו ולעבור לעולם טוב באמת, שלא תלוי בתרופות מרגיעות ומשככות.

 

שכחנו הרבה דברים מכיוון שאנחנו מרגישים כל כך חזקים ומלאי ביטחון.
שכחנו, בין השאר, שאנחנו קטנים ושברירים. ושכל אחד מאיתנו החל בתור נקודה מיקרוסקופית.
לכל אחד מאיתנו יש אם ואב והיסטוריה. וחלקנו יכולים, ללא זכות, ליטול את עתידם של אחרים.
האנושות חולה. והתרופה האמיתית לא תבוא בדמות פסיכולוגים או פסיכיאטרים, אלא בתור אהבה אמיתית שצומחת מתוך עצמנו.
טלו מכל אחד את היכולת להרגיש. ובעצמם תטלו ממנו את האנושיות שבו.

 

מצאו את הפואנטה בעצמכם,
אני לא צריך להרצות לאף אחד על מה שהוא צריך לעשות בשביל להיות בן-אדם.
זה אמור להיות די מובנה.

נכתב על ידי the_beast , 19/5/2007 22:33   בקטגוריות הרהורים  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סגור.


 

 

קשה לשפוך לעיתים את הרגשות מן הלב אל הדף.
כה קשה להעביר פעימה אחת לצורתה המופשטת, הברורה מאליה.
עצב, הוא לא רק דמעות . הוא גם הנשמה העלובה שמסתתרת מאחורי העיניים המוצפות.
אהבה, היא לא רק פרפרים. היא גם נפש בתחילת מעופה אל שמיים תכולים וזכים.
רגע אחד, פעימת הלב המשתוקק והצורך למצוא לו פירוש פשוט. מילים שיתארו.

המוזיקאי היה זורק ברגע שכזה את ראשו לאחור ונושף, מתופף או פורט על מיתרי הגיטרה.
כמיתרי נשמתו שמשמיעה צלילים בלתי נשמעים לכל אוזן, שמישהו פרט עלייה.
ויש פעמים שאנשים מטים אוזן ושומעים.
את הלב הפועם, המתפצח. והנשמה שמזמזמת לקול נעימות שהיא עצמה הלחינה.

הפנטומימאי, היה מצייר דמעה כחולה, בודדה כמותו, על לחיו.
ברגעים שכאלה, וודאי היה סוגר עצמו בתוך תיבה דמיונית. שקופה אך חשוכה.
כמשים חומה בין החוץ אליו ופותח פתח אל תוך-תוכו, לעצמו בלבד.
ומקשיב לרעש הפנימי שלו שמובן רק לו.
אותו רעש פנימי שכל אחד מאיתנו יוכל לשמוע, כשרק נשכיל לשקוט לרגע ולדמום.

הצייר, יפנה אל הקנבס המתוח ויתחיל ציור שלעולם לא יסיים.
לעד תישאר המסגרת חלולה, רמז לרגש שבא וחולף ומשאיר אחריו עוד פס על הבד.
"אולי יום אחד," כך הוא מהרהר, "אשלים את המלאכה"
אבל, בעצם, הוא לא באמת רוצה...

ואני, שאינני אף אחד מאלו, אלא עוף מוזר שכזה.
פותח דף ומצרף אותיות למילים, למשפטים ולפסקאות.
מין שירה מתמשכת שאינה שירה, אלא נגינה ופריטה.
לצאת על העולם בהצהרה כתובה, לפתוח את הסגור ולצאת מן התיבה.
עוד נשמה עלובה, או זורחת, שפורטת על מיתרים שלא משמיעים קול אלא אותיות.
עוד צייר, קצת אחר,
שלא רוצה
שייגמר

נכתב על ידי the_beast , 9/12/2006 22:49   בקטגוריות הרהורים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נוסטלגיה [או: עודד אמר להרים ידיים!]


 

 
 
מצחיק עד כמה שהכותרת שמלווה את הפוסט הזה, גורמת לי לרצות לפרוץ בבכי היסטרי וחסר שליטה.
הייתי מבכה בדמעות על עבר נשכח וטעם ילדות שהחמיץ בפי, אולי טרם זמן.
בוכה על כל אלו שאינם כבר, בין אם אנשים בין אם זכרונות נושנים שעדיין פועמים בכאב.
העבר שלנו, הבסיס של כל אחד מאיתנו- סוחף אותי אל מה שהייתי פעם.
תמים.
 
אני זוכר את לילות הקיץ הארוכים שהייתי מנצל עד אור ראשון בבהייה בטלוויזיה המרצדת.
ריח ים באוויר, הנחירות של סבא שכבר הלך לעולמו, טורדות את מנוחתי ואת מנוחת אחותי.
בסלון, אצל סבא וסבתא, עם אוויר הים שממלא כל חדר וחדר-
ריח החופש הגדול האמיתי, שהתערבב בעשר בבוקר עם ריח הקציצות שסבתא כבר התחילה לטגן לנו.
תמיד עם אותו סלט, תמיד עם אותו תיבול.
בפסח- עם מצה על יד.
 
חוברות העבודה לחופש נזנחו לעיתים קרובות תוך כדי צפייה מאסיבית בתוכניות שונות.
ערוץ הילדים, ערוץ שלוש, ארבע, נשיונל ג`אוגרפיק וערוץ הקניות. העיקר טלוויזיה.
בערב, כשפתחנו את המיטה והתכוננו לשינה, ידעתי שסביר להניח שארדם לקול צווחת הקהל ב`קיץ על החוף`.
ואם לא היה זה עודד מנשה- היו אלו תקתוקי היריות ב`ניקיטה`, או `סנטינל`.
ולעיתים, בטעות או שלא, תוך כדי שכל הבית שקע בשינה עמוקה-
כוכבת פורנו החניקה אנחה על המסך, ואני נרדמתי מצחקק מול המראות האסורים הללו.
 
ילדות.
תחושה בלתי נפסקת של קטנוּת.
הצורך להגיע, להשיג ולקחת- דחף אותי תמיד לטפס על דברים.
מצאתי את עצמי יום אחד משכשך, שלא להנאתי, במימיו המעופשים של האגם בפארק הלאומי.
לכלכתי את מכנסי השבת שלי, אבל מבוכה לא הייתה בי באותם ימים.
עוד ילד שובב, עם מכנס מעט רטוב.
אין זו נאיביות, אלא תמימות דעים טהורה שאינה מושפעת אלא מעצמיות האדם בלבד.
אין זה תום, אלא רכות הגיל ואפשרות הבחירה הבלתי נדלית של הזמנים הללו.
החופש...
 
יום שישי,
אבא מגיע לבית הספר היסודי עם המכונית החדשה שהוחלפה מאז.
אנחנו מתלהבים מהחלונות החשמליים, כמו תמיד. אבא גוער בנו.
עדיין יום שישי, מגיעים לביתה של סבתא, שהיה לנו בית ארעי למשך ארבע שנים.
אבא עומד במטבח, מטגן בצל, חותך ירקות, מטגן המבורגר צימחי ומניח בתיבול רב הוד וחסה, בלחמניות עגולות.
אנחנו כבר מריירים, מחכים לנגיסה הראשונה.
שלוש שנים לאחר מכן, אין לנו מספיק זמן לחשוב אפילו על ארוחה כזו או אחרת בשעת צהריי יום שישי.
 
ילדות, הייתה להיות בעל שני סבאים, שתי סבתות, שני הורים צעירים והמון מרץ וטיפשות מעושה.
ילדות הייתה החופש האולטימטיבי וחסר הצרות שמלווה אותנו למשך שנים מספר.
נאיביות לא הייתה ילדות, אלא מוצר נלווה, קוסמטי, המייפה את עולמנו אז.
גם מתיקות, אהבה חסרת מעצורים ורצון לחיבוקים וליטופים.
[למרות שחלקנו העדיף מכות נמרצות לילדי הגן ולגננת]
 
העבר שלנו, מי שהיינו ומי שאנחנו, מעניק לנו את היכולת להבין דברים מתוך עצמנו.
הזכרונות שאנו מעלים מן העבר- עלולים לפגוע בנו, לרכך אותנו ולהצעיר אותנו.
אבל הם שומרים על שפיותנו בעולם הבוגר והמחושב הזה.
הנאיביות, היא אומנם תוצר ילדות. אך זהו תוצר לוואי מתמשך שאינו נקטע.
גם בפושע הכי גדול, מסתתרת לה נפשו של ילד שעבר וחווה מראות קשים.
ילד שבכה את גורלו ואת כאבו יום יום במשך שנים, עד שהגיע לחוסן נפשי והכרתי.
אך עדיין ילד.
 
כשאני מעלה בזכרוני את אותם לילות ארוכים, ריחות נפלאים וצלילים מוכרים-
אני חש בביתי קרוב, אך אינני אוחז במפתח למנעולו.
זהו ביתי הישן, עם שתי המרפסות, חדר השינה הקטן והמטבח המעופש.
הביתי שבו גדלתי ובו חוויתי.
הוא נעול, ומסוגר, יחד עם כל זכרונותי שלי, שלא אוכל לגשת אליהם.
כי את המפתח היחיד אל דלתו, איבדתי מזמן.
 
בהסתכלות כללית על עצמי היום, איבדתי את כל מה שהייתי בעבר.
עוד ילד, אבל כבר לא ילד. בוגר, אבל עוד לא מבוגר.
מצב הביניים הזה סוחף אותי אל ימים טובים יותר, וורודים יותר ופשוטים יותר.
תאווה אחת שנותרה. אולי מתוך הילד שבי ואולי מתוך תוכי בפשטות-
לחזור ולמצוא את המפתח, למצוא את התמימות ולהתרפק בחום על הילדוּת.
נכתב על ידי the_beast , 10/9/2006 22:10   בקטגוריות הרהורים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי:  the_beast

בן: 36




4,569
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לthe_beast אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על the_beast ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)