אני לא יודע איך בדיוק להתחיל, כי מעולם לא רשמתי רשומה שכזו.
לא אחת שנכנסת אל נימי נפשי ומוציאה משם לא מעט לכלוך. בין עם על עצמי, בין אם על הסביבה.
לשבת בחדר ולשמוע מוזיקה חורפית כשקר, כל כך קר ולהבין שזה לא רק חורף בחוץ-
אלא גם בפנים, קצת.
כל חיבוק מאשתקד כבר נמחה, זכרונות התערפלו והכל כוסה, כך טוב.
ובכל זאת, המחסור קיים והלב עדיין פועם באיטיות.
ללא ריגושים, ללא קרבה, אבדה האהבה.
האדם, בתכליתו כחיה כמו כל חיה, נדרש לרבייה כדי לשמור על המשך קיומו.
השוני בין הולך על ארבע לביננו, הוא שאנו מפתחים קרבה לצורך רבייה.
בדרך לשם- עוברת האהבה, התלות, האיכפתיות והחום.
בדרך לשם- כל פרט מאבד את עצמו כפרט לפעמים, והופך לחלק ממשהו שגדול מכל אחד מאיתנו.
הרגש.
אם כן, הרגש הוא המבדיל העיקרי ביני לבין פר הרבעה זה או אחר.
[מלבד שינויים רצחניים באנטומיה, כי אני לא עד כדי כך מצוייד...]
אינני בטוח אם מדובר בשינויים הורמונליים ואיזונם שיוצרים את תחושת הפרפרים בבטן,
אבל התחושה קיימת ואיתה גם התגובה המתבקשת: "להביא פרחים או שוקולד?"
בכל מקרה, הדרך משם ועד לזוגיות תלויה בתגובות שרשרת מסויימות שמקומן לא כאן.
השאלה המתבקשת, בסופו של יום היא:
למה, לעזאזל, אחרי שאנחנו משיגים ומגיעים על הנחלה ואל המיטה-
אנו טורחים לכבות את האהבה בצורה כל כך כואבת ומהירה?
ציפיתי השנה לחמימות ולמלנכוליה המתוקה שתציף אותי כמו בכל חורף.
שכחתי את טעם הבדידות ואת ההרגשה של יד מלטפת חסרה ומיטה ריקה.
יללנות לא תעזור כאן, כי אהבה הייתה ואני כיביתי אותה, לא לחינם- אלא כדי להמשיך הלאה.
והתוצאה מאז, כבר ידועה.
אחרי כל תקופה אני מוצא את עצמי תולש מקירות ליבי את כל מה שהיה, משאיר חורים עם זכרונות.
מנקה את הכל, פרט לתחושת הריקנות- זכר לחורבן קטן של אהבה.
ואז, בעל כורחי וללא רצוני, אני מתחיל לחפש את המילוי והמענה לריקנות הזו.
יורה לכל הכיוונים חיצים קטנים של אהבה. מתוקה מדי, פוגעת מדי וחלשה מדי.
אילו רק הייתי יכול להוריד את סף הצריכה שלי לסם הזה, לרגש הזה. הייתי מוצא אותה.
ובינתיים, אני נשבר כל פעם מחדש.
מזו שרצתה ולא רצתה. מזו שלא רצתה ורצתה ואני כבר ויתרתי.
מהפעם ההיא שזה היה רק בשביל הכיף ובכלל רציתי יותר.
ומהפעם ההיא שלא ידעתי למה, אבל זה חימם קצת את הלב והפיג את הכאב.
רסיסים וניצוצות של הרגש החמקמק ההוא שאין לו הגדרה וגבולות-
זו אהבה, מיניות או סתם אשליות?
ארץ לעולם-לא, היא המקום בו הייתי רוצה לשמר את הפעם הבאה שלי.
המקום הנצחי שבו אצליח להחזיק בו, בה, ברגש החמקמק הזה. שלא יישבר לרסיסים, שלא יתמסמס אל בין אצבעותיי.
פינה קטנה בלב שלי, שבו הזמן יעצור מלכת ויעניק לי נגיעה אחת נוספת בתחושה הנפלאה הזו שממלאת כל חור בקירות ליבי.
פינה קטנה בלב שלי, שתהיה בעצם לא רק שלי.
זו לא קנאה שמציפה אותי כשאני שומע על הזוג החדש שצץ בלילה אחד.
זה הפטיש ההולם על הקרח שמכסה את הלב הפועם, שמשמיע קול חלול בכל מכה.
תחושת מרירות על לא-דבר ועל מאומה, שהייתה בכלל אמורה להיות תחושת שמחה.
ובכל מקרה שאני מוצא את עצמי עוצם את עיני מלראות את האהבה פורחת בחצרות שכנים-
רסיס אחד של אהבה מאוכזבת נופל מעיני ולוקח עמו עוד חלק קטן מליבי.
ואני?
אני מבטיח לנסות שלא לירות את החיצים הללו לכל מקום, כי זה פוגע.
מבטיח לנסות שלא להתמרמר. לחבק, לחייך ולשמוח!
מבטיח לנסות להתחמם גם לבד, כי אפשר וצריך לפעמים.
ומנסה כל הזמן להבטיח לעצמי שגם לי זה יבוא בקרוב, יחד עם השמיים האפורים.
מחכה לתחושה של מלנכוליה מתוקה, מהולה באהבת חורף עצובה וחמה.
מבקש, מתחנן לעיתים, שמישהו יעניק לי אותה.
כינוי:
the_beast
בבלוג זה
בכל הבלוגים
(לא היה פרפר..)
(דובי?! מה הוא עושה כאן?!)
