לקום ולהתחיל ללכת, רגל אחר רגל בצעדים מדודים.

קדימה, לא משנה לאן הדרך מובילה.

עצם הקיום הוא התנועה, עצם התנועה הוא הקיום.

השאיפה המולדת של כל בן אנוש, הקוד הטבוע שאומר לו לקום על שתי רגליו ולצעוד.

השאיפה שלכמה אנשים, תישאר בגדר שאיפה.

האדם הוא לא היחיד שקם על רגליו והולך, בזה הוא אינו מותר מן הבהמה.

אבל לאורך השנים אפשר להיות עדים גם לתקומתן (ואף לנפילתן התכופה) של עמים ואימפריות.

לפעמים, רק מדי פעם, בקול שאון גדול שאי אפשר להתעלם ממנו.

ולעיתים, יותר קרובות, כעניין די שולי על קצה דפי ההיסטוריה.

אבל התקומות והנפילות המרהיבות ביותר נראו דווקא מקרוב, קרוב מאוד.

דווקא אצלנו מבית, הבית היהודי, נרשמו טרגדיות ענק ושמחות המוניות שהשאירו חותם כלל-עולמי לעיתים.

כשקמנו בפעם הראשונה והתחלנו לצעוד כעם, עברנו שנים יחד. ארבעים אם נדייק.

נדדנו במדבר על טהרת המים, המן והשליו שעליו שילמנו ביוקר.

בדרך, באזור צחיח לחלוטין ללא נפש חיה, ידענו מפלות ויד אלהים קשה.

אל המנוחה ואל הנחלה הגענו, כמו אל הארץ המובטחת. אבל שנות שקט ושלווה לא החזיקו אצלנו.

מחלוקות פנימיות, התמרדויות, נביאי שקר וסתם שליטים שאיבדו דרכם הטובה.

דפי ההיסטוריה האישית שלנו מלאו במלחמות, דם ומוות לצד שמחות נקודתיות גדולות.

ואז נעלמנו, פוזרנו, נפוצנו לכל עבר ונעלמה דרכנו.

לאורך הזמן ובמהלכו נראו כמה אזכורים שקשרו אותנו בעוד סבל וייסורים בעיקר.

ולאות הסיום, לקראת החזרת העטרה ליושנה- טבחו בנו בהמונינו.

עשרות, מאות, אלפים, רבבות ולבסוף מיליונים.

משפחות שלמות שציינו עוד כתם עגום בהיסטוריה שלנו, כתם דם נוסף.

אבל כחיה פצועה ושואגת שאוזרת כוחות אחרונים ולוחמת חזרה עד חרמה,

יצאנו כשידנו אומנם על התחתונה אך צלחנו את המלחמה.

צלקות הן עניין שבשגרה בעם שלנו, הן מוכרות כאויב אהוב וכשגרת חיים.

אבל מדי שנה, אנחנו עוצרים כדי להראות שלא שוכחים.

שישה מיליון, אנחנו חוזרים ואומרים.

הניצולים עדיין נטבחים לאט לאט וביעילות מצמררת.

אנשים מצולקים קשי יום שנמקים בבתי אבות בידי חיות רעות נטולות רחמנות.

או שמא נטולות לחסדי הדרך הבירוקרטית של ממשלתם האהובה שכל כך כמהו לה.

נרמסים ברגליהם של ההולכים בתלם, הדור החדש ששכח את שקדם לו.

ידם המקועקעת מושטת לעיתים בתחינה אילמת למושיע נסתר שמסובב את גב כסא העור לעברם ודוהר לעבר האושר האישי שלו.

הפעם, כך אוכל להבטיח, כתם הדם הוא חרפה לכולנו.

הדממה שמתלווה לצפירה, אמורה להוות פעמון אזהרה לעם שנפל וקם ושליבו גאה מכדי לדאוג לזקניו.

יש דברים חשובים על סדר היום מאשר פוליטיקה. קוראים להם ניצולי שואה והם ניצבים על סף הדלת.

על סף הדלת שלנו- זקוקים לעזרה. ועל סף דלתם שלהם- לפני הסתלקות ומנוחת עולמים.

לכמה כבר זקוק אדם בשביל לסיים את ימיו בחסד במיטה נעימה.

עמים, מדינות ואימפריות קמים ונופלים אחת לכמה מאות או אלפי שנים.

אדם קם לראשונה על רגליו בשנתו הראשונה וצועד קדימה אל עבר נקודה לא נודעת באופק.

רגליהם של רבים לא עומדות להם והם צונחים תשושים.

אדם נופל אפשר לראות כל יום, אדם נופל לא נחרט ונחקק על דפי ההיסטוריה כמו עמים ומדינות.

האדם שיהיה לו למשענת ולעדנה, דווקא כן.

ואם לא בדפי ההיסטוריה ירשם אותו תומך, לפחות על לוח ליבו של אדם נוסף שצעד לעבר האופק.

ותש לו כוחו.