"את רק צריכה להיות במקום הנכון כדי לשמוע אותם בוכים ולראות את הדם שלהם נשפך..
ואולי אח"כ לאסוף גם כמה רסיסים של הזכוכית.. ושלהם...
אני כבר לא יודע מה לעשות איתם. הם בורחים ממני כל פעם כשאני מתקרב כי הם רוצים להיות לבד..."

"אנשים לא יכולים לחתוך את עצמם ולקוות שכל שאר הדברים יחתכו גם כן והכול יחלים-
תמיד תישאר צלקת.."

משום מה אנשים חושבים בזמן האחרון שהחתך הזה והדם הזה יגרמו להם להרגיש יותר טוב- לפתור כמה דברים.
זה לא, זה בהחלט לא בצורה הזו.

כל הנוער האובד והטועה והאוהב והחולם חושב שיש לו את אפשרות הבריחה הזו.
הנוער הזה חושב שהוא יכול לברוח יותר מהר מכולם ולטפל בבעיות שלו בצורה הכי טובה בעולם.
הוא חושב שהוא יכול לחתוך ולהיפטר מכל הבעיות שסובבות אותו.
להיפטר מכל ההרגשות הרעות ע"י העצמת כאב- ע"י פגיעה בעצמו.
הוא טועה, כמעט כמו תמיד.
אבל הפעם זו טעות של חיים.

אני גם שם עכשיו- אני יודע שאם אני אחתוך אז הכול יראה טוב יותר.
אבל אני יודע גם שאני טועה כשאני חושב בצורה כזו.
אני יודע שהכאב הזה הוא זמני ושהעוצמה הזו היא טיפשית כשהיא ספונטנית.
כל מה שאני אשיג מזה זה הרבה פאניקה, שאלות ועוד שיחות עם הפסיכולוג.
יש לי נטייה להתאבדות מסוימת-
בין אם נפשית ובין אם פיזית
אבל אני לא מיישם אותה, אני יודע שאני לא מיישם אותה.

הדימום הזה נראה לי תמיד כל כך יפה וכל כך עוצמתי- כשהוא תופס זמן נכון.
אם לחתוך וורידים- לא לעשות את זה מתוך בריחה, לעולם לא.
אם לחתוך וורידים- לא לעשות את זה כשיש מישהו בסביבה.
אם לחתוך וורידים- לא לדמם למוות אלא לאחוז בחיים.
אם לחתוך וורידים- רק פעם אחת בחיים.
כן להרגיש את העוצמה שבדם האוזל ולהרגיש שאפשר להפסיק כשרוצים.
להרגיש חופש זמני ועוצמה שמראה שליטה עצמית ודרך חיים מקובעת- עצמאית.
להראות לעולם את הצלקת בגאווה ולומר שזה זכר לעוצמה שיש בי.
לומר לעולם שיש לי את הכוח להגשים את החלום שבי וליישם את הרצונות שלי.
ויותר מכול- להראות לעצמי שלחתוך זה לא רע כשעושים את זה נכון.
לחתוך זה לא רע כשעושים את זה במקום.

אני רוצה לראות אדם שלא ילך לפסיכולוג בדור שלנו.
דור של פצצות, מחבלים, חטיפות, אניסות וזיוני שכל פוליטיים או סתם טיפשיים.
אני רוצה לראות אדם שלא ירצה לחתוך את עצמו או לחתוך מישהו כדי להרגיש בריחה.
איפה יש אדם שיכול להתמודד עם מצבים שכאלה בלי להרגיש רצון עז לקום ולברוח?
ואיפה- איפה קיים אדם שיכול להרגיש הרגשות כאלה אבל עדיין לאחוז בסכין ולא יותר..

תחתכו- אבל לא בשביל לברוח.
אתם מעולם לא ברחתם כשעשיתם את זה- אתם רק העצמתם את הבעיה.
תפתרו את הבעיה בחשיבה, תנתחו את המצב ותצאו ממנו כמו אנשים אמיתיים.
אחרי שיצאתם תקבלו החלטה אם לחתוך - תראו אם מה שיש לכם עכשיו שווה את זה.
ואל תעשו את זה מתוך כעס או חוסר שליטה.
תשלטו. תראו שאתם שולטים ותיישמו את השליטה העצמית הזו בכל פעם מחדש.

תסתכלו על הצלקות שרכשתם בחיים שלכם, על הידע.
לא, אל תקשיבו לאחרים שאומרים לכם מה לעשות בכל מקום.
תקשיבו לעצמכם ותלכו בשביל המצולק והמסובך הזה של החיים.
תהיו עצמכם.

נ.ב.
חרא, הכול חרא.
ואין צורך לפרט..
הרבה אנשים מרגישים ככה לאחרונה.

התייחסות לפוליטיקה לא תמצאו בד"כ בבלוג הזה למרות שהוא רווי בדמוקרטיה על כל פניה.
בכל אופן, מת אתמול מישהו מאוד "יקר" [אולי באופן פיננסי] למדינה.
עראפת- האיש, האגדה.. והטימטום.

בשבועיים האחרונים זכינו לסיקור עיתוני נרחב וכן מהדורות מיוחדות ברשת, קשת, ערוץ 10, חדשות HOT 3 ואל-ערבייה.
נראה שהפרצוף המזוקן עם כובע הדרדסים כיסה כל פריים שני בסיקורים שונים ומשונים.
פריז הפכה לעיר מאוד מרכזית בסיפור, רופאים בכירים הפכו למפורסמים וסוהא דחפה את עצמה לכל מקום [ויש הרבה מה לדחוף אצלה]
אתמול הוכרז על מותו של יאסר עראפת בערוצים השונים ובהודעה פורמלית.
האיש שרצה למות תוך כדי קידוש אללה במהלך התפוצצות דרמטית בקרב קהל יהודונים גדול-
מת ממחלה "בלתי ידועה"
יש הטוענים שמדובר בסרטן, יש באיידס, יש בזיבה. ואולי פשוט נמאס לו לעצבן אותנו והוא הלך על משהו יותר גדול-
אלוהים לא יאהב את זה אבל אין לו כבר מה לעשות בקשר לזה ככל הנראה.
השטן יסבול והגיהנום יהפוך להיות אכזרי עוד יותר.

עוד כמה שנים נזכה לראות כותרות בעיתונים המציגות מצב חדש בגיהנום:
"עראפת המנוח הפעיל בגיהנום חגורת נפץ שגרמה למאות מאבטחים הרס כנפיים-
אחד מנפגעי הפיצוץ היה שטן- בן 6700.
הוא יירד לכדור הארץ שם ינפוש על מנת להתאושש מההלם, עד להחלמתו המלאה"
בעמודים הפנימיים בוודאי יפורט על דרישותיו של עראפת לשינוי התגמול לשאהידים-
"דרישותי הן אספקה לכל המוות של קונדומים מסוג Safe Play של חברת דורקס.
בנוסף, כמובן, אדרוש את החלפת 70 הבתולות ל40 שודדים בתולים ועלי-בבא אחד.
דרישתי האחרונה היא חומרי סיכה וויאגרה בהזמנה אישית חופשית מגן-עדן לגיהנום.
רצוי ווזלין"
הוא תמיד היה מעוניין בהנאות גופניות הערפאת הזה..
בתמונה ב"ידיעות אחרונות" בשבת הופיע ערפאת בתמונה משותפת עם ביתו.
העיניים שלו היו מופנות כלפי המצלמה והוא רכן אל הילדה שנראה מבוהלת למדי.
אישית, אני חושב שהם לא היו קרובים במיוחד אי-פעם.
עראפת היה בוודאי מגדיר אותה כ"טעות שלא תחזור על עצמה" או "מעשה של הכרח"
היה לו מבט אמיתי של רוצח בתמונה הזו- עיניים אפלות, שחורות מדם.
עיניים של מוות.

הכינוי "כלב" אינו תואם כאן את הזוועה שהלכה לעולם, כך אני מקווה, שכולו מלא סבל.
הכינוי "כלב" אינו תואם אף אחד שחייו אימם שווים לנו מכיוון שכלבים הם יצורים נאורים וחביבים.
לכנות דמות שכזו בכינוי "כלב" רק תעליב את ההולכים על ארבע שישפילו זנב או ייללו לשמע ההעלבה הזו.
הכינוי היותר מותאם ונאות יהיה:
"חסר צלם אנוש וחוט שידרה, עריץ עלוב שכל מעשיו נבעו מהפגנות כוח וטירוף. לא היה אדם ולא ייזכר כך לעולם.
רוצח שפל שאין שום צורה נאותה מספקת להגדירו שעליו כלו כל הקיצים ואינו אלא צל בזיכרון מעתה"
ואשמח אם יפרסמו זאת בפומבי מאחר ואני, ורבים אחרים, נמצא לצידם של הולכי הארבע ההמומים.

אוסיף לקראת סיום, לכל אדם שנפגע מתיאורו של עראפת כהומו-סקסואל..
אין לי כל כוונה לפגוע בקהילת ההומו-סקסואליים מאחר ואני מכבד אותם ומוקיר אותם עד מאוד.
אך עצם העובדה שאדם כל כך מפורסם בעל תהילה שלא לו, לא מודה בזהותו-
זוהי טיפשות ואווילות חסרת גבולות.
ההומו-סקסואליים הם אנשים לכל דבר ולכולם יש רגשות
יש אלף אלפי הבדלות בינם לבין אותו צורר.
ושוב אלפי סליחות לכל אחד שמשתייך לקהילה הזו ונפגע מהטקסט.

                         יהי זכרו של ערפאת ברוך-
                לא נרצה יותר מזיכרון שלו ואף נסתפק בפחות מכך.

התמונה לקוחה מפורום אקטואליה- הודעה של revitam[לשמירה על זכויות]

נ.ב.
סבא עכשיו בביה"ח והמצב הזה לא עוזר למתיחות.
כל פעם כשאמא בוכה אני מחבק אותה ומרגיש צבוע ולא שלם..
למרות שאתמול היה לי יום די טוב [גם כרטיס אשראי ראשון, גם Gmail וגם עראפת]
הוא נגמר איכשהו בדיכאון כללי כבד ומצב רוח דפוק
עדייה, לנה ויפעת הצליחו לעודד אותי קצת [תודה!]
נראה מה יהיה הלאה..
אפילו הפורום שלי [#733] מתפורר לו.
עיצבתי קצת מחדש את הבלוג בישרא וערכתי רשומות גם כאן
כמו כן- נוספו בלוגים..
עכשיו רק` לנקות את הבית, לקפוץ לסנטר ואז לרעננה- לפסיכי.
נתראה מחר, יום חדש, פוסט חדש וכאלה..

חיוכים מזוייפים הם מנת חלקו של כל אדם מתוסכל בעולם שחור משהו.
אבל כשחיוכים כאלה משתלטים על החיים- הטפל הופך לעיקר ועיקר הופך טפל.
הכל כבר מתבלבל והכל נמאס, לא מובן וחסר.
כשהכל כבר נראה כאילו הסוף טומן בחובו מוות ואבדון
החיוך המזוייף הזה יכול למנוע המון ריבים ודיכאון.
אבל עד אז- מעטה השריון הזה מתפורר ותחתיו נותר אדם מרוסק לחתיכות ומדמם.

כשאני אזדקן אני לא מצפה שמישהו יבין אותי מפני שנראה שמעטים האנשים שמבינים אותי עכשיו, בצעירותי.
אבל כשאזדקן אני לא רוצה להיות כאן יותר.
אני לא יודע אם אני לא רוצה להתמודד עם הבושה או להתמודד עם המועקה.
אבל אני בטוח שלתהליך הזה יש סוף שאני לא חושב שאני או מישהו אחר רוצה להתמודד איתו.

הייתי שם בשבת, ארבע ידיים מקומטות עור ועוד שתי רגליים כושלות.
מלבד זה- ארבע זוגות עיניים מלאות דמעות ועוד שניים בצד, לא יודעים מה בדיוק לעשות.
לא חשבתי שהמצב שלו עד כדי כך קשה.
לקום מהמיטה, דבר שבשגרה, הפך להיות מטלה כמעט בלתי אפשרית.
לאכול, לשבת זקוף, להחזיק את עצמו ישר, לעמוד. זה כבר נראה כאילו זה אבד.
אין לו כבר כוח ולא צריך יותר מדי כדי לראות את זה בעיניים שלו- הוא אבוד מבחינתו.
ניסיתי לתמוך כמה שיותר והצלחתי באמת ובתמים.
הצלחתי גם לחבק את סבתא כדי לגרום לה קצת לבכות- כדי לשחרר אותה מהכבלים.
הוא צריך אותי כדי להביא לו כוס, ללכת לשירותים, לצחצח שיניים, לעשות קידוש בשבת..
הוא לא קידש ולא אכל בצורה נורמלית כבר ארבעה שבועות אם לא יותר.
המשקל שלו כבר הפך למשקל נוצה והשרירים והמפרקים כבר לא מתפקדים.
כל פעם כשהוא מנסה לעמוד- כל גופו מתמוטט תחת משקל בלתי נראה.
הוא כורע כל פעם מחדש ומעניק את התחושה שניצבת מולי בובת מריונטה שחוטיה נפרמים לאיטם.
כל שיעול שלו מקפיץ את אמא מחדש וגורם לה להתקף חרדה קטן.
ואמא.. כן, אמא. אמא שגם לה יש אבא וגם לה יש דמעות וחולשות ופחדים.
אמא שאני כבר לא יכול לחבק אותה למרות הרחמים בגלל כל הדברים האחרונים.
אמא שבבוקר, אחרי שסבתא הורידה את הזבל, הסתכלה עלי והפנים שלה פתאום התכרכמו בהבעה נוגה שכזו.
נראה הייתה שהיא חושבת על משהו ומיד לאחר מכן היא פסקה "היא לא תוכל לטפל בו לבדה".
סבתא- הסבתא שידייה תמיד עסוקות בטיפול בילדים קטנים, בנקיון הבית ובאהבה.
סבתא תקרוס תחת משקל כה רב של עשייה וטיפול באדם זקן שהתבגר איתה והיא עדיין קשורה בו.
כל המשפחה קורסת את תוך תהום.
זה הייתי אני בתחלה.. ואולי כבר עברתי. אבל עכשיו זה כבר החולי והמוות בפתח.
אני יודע שאני מחזיק אותה ומראה לה פנים שוחקות שאומרות "הכל יהיה בסדר"
אבל תמיד הכל היה אמור להיות בסדר ועכשיו נשארה רק תקווה שרופה. 
הוא קורס והוא לא רוצה להתמודד עם זה, אני רואה את זה.
ואבא.. אבא שחייב להבין וחייב לראות וחייב לשנות- אבא שכמעט גרם לי היום לבכות.
אבא שניסה להבין למה סבא כל הזמן קורס.. אבא שצעק על סבא בלי לשים לב.  
אלה דברים קטנים שמראים את ליבו של כל אדם ואת צורת טיפולו בכל דבר.
אז אולי הוא אוהב.. אבל אם אני הייתי במקום סבא.. הייתי חוטף בו במקום התקף לב.
הטון הצורם שבו נאמרו הדברים שגם הם כביכול מתוך דאגה..
זה היה הסוף שלי באותו הרגע- שהבנתי שהוא באמת לא מבין לפעמים אחרים ודורס אותם בלי משים.

כשאני אהיה זקן, אם אהיה, תזכירו לי מה שאמרתי עכשיו.
תזכירו לי שאני נמצא במצב שאני לא רוצה ולא רציתי להיות בו.
ואם אני אהיה סנילי תוכיחו אותי כל יום במילים שכבר אבלע איזה כדור מר שיסיים את העניינים.
הוא לא נטל עלי.. אבל אני לא ארצה להיות נטל לאחרים.

נ.ב.
זה הפוסט הראשון שאני כותב על סבא.. וזה לא נראה כל כך אופטימי פתאום.
אני התחלתי ללכת ל"הפוך" בדיזינגוף סנטר.
יש שם מתנדבת שאני אדבר איתה כל יום רביעי מאחר והחלטתי לא לפרוק כאלה דברים יותר כאן או על חברים שלי.
לפסיכי אני גם אלך ביום רביעי הזה..
הוא התרשם ממני עמוקות בפגישה הראשונה שלנו אבל אחרי שהוא יראה חלק מהדברים שרשמתי התגובה תשתנה.
יש לי שבוע עמוס ואיכשהו אני התחלתי לפזול בצורה שגורמת לי לראות הכל כפול.
כלומר- היו לי בסביבות עשר "כמעט תאונות" עם האופניים- איכשהו זה מעצבן שלא קרה משהו.
אני נע עכשיו בין אופטמיות לבין דיכאון טוטאלי וכאב ראש אדיר.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל זה לא לעכשיו.
הייתי חייב להכניס את זה לכאן-
אני שונא אותו
זהו.