| 3/2005
עושים לך עיניים?

"העין היא ראי הנפש כשהעין בוכה הנפש מדממת" [סיון ענבי]
באיזה איבר אתם מתמקדים כשאתם פוגשים באדם בפעם הראשונה? וכשאתם מדברים עם מישהו- האם אתם מתמקדים בעיניו או שאתם משפילים מבט? האם אתם משתמשים בעיניים שלכם כדי לראות מעט אחרת, לראות לתוך האדם? מעטים אלו שעושים כן, מעטים אלו שמודים בכך..
לפני כחצי שנה או יותר נתקלתי במודעה בעיתון וכתבה על "דיאלוג בחשיכה" דיאלוג בחשיכה הוא פרוייקט שנתמך ע"י Bבזק, פרוייקט מבורך וחשוב לדעתי. מעולם לא חוויתי עומק מסויים בבילוי כה פשוט שכזה. מעולם לא חשבתי שאצטרך לחוש את דרכי כשאצא לבלות, במקום לראות אותה. הפרוייקט הזה מכניס אנשים רגילים, בעלי ראייה נורמלית וחושים לא כל כך מחודדים, לחדרים ששורה בהם עלטה מוחלטת. אין ולו שביב של אור כלשהו באותם חדרים, הכנסת חפצים מאירים לאותו מקום היא אסורה בהחלט, מסיבות מובנות. בכניסה למתחם, כל אחד מקבל מקל עוורים משלו ותדרוך קצר על אופן השימוש בו. לכשנכנסים למתחם עצמו, קולוה של המדריךכה במקום מקבל את פנייך, את אוזניך לייתר דיוק. תוף המרים שמוחזק בידהו יכוון אותך אינסטנקטיבית לכיוונהו, המקל ישמש לך כעזר במידה ותהיה סכנה של התקלות בקיר. המדריךכה יתציג את עצמוה והסיור יצא לדרך, לדרך בת 75 דקות לערך שבה לא ניתן יהיה לראות ולו חפץ אחד. יהיו שם קירות, הרבה מהם, צלילים, ריחות, חפצים ולבסוף- טעמים. החושך, שאותי תמיד הפחיד, הפך באותם רגעים לידיד קרוב שליווה אותי במסע של חושים ושיכרונם. החווייה הזו, היא ללא ספק, אחת מהנפלאות שהיו לי בחיי. ההתעמקות בשאר חושי שנזנחו במהלך השנים, ולו לשעה קלה, העניקו לי בסיס לידיעה שיש אנשים שחווים את העולם בצורה שונה. בסוף הסיור, ייתכן שתפגשו במדריךכה וייתכן שלא- זאת לפי רצונוה. למדריכה שלי קראו מזל, אישה בעלת קול מקסים וכריזמטי שיודעת להוביל אותך אפילו בעלטה הכי גדולה שתשרה בה. אבל משום מה- לא הרגשתי שיכולתי להכיר אותה בצורה טובה, היו חסרות לי העיניים שלה.. מזל בחרה להראות את עצמה בסוף הסיור, דבר שבילבל אותי מאוד- כשראיתי אותה יכולתי להבחין סוף סוף בתווי פניה, בקומתה, אבל לא בעינייה שהיו.. פגומות. אינני יודע בגין מה איבדה מזל את מאור עיניה אבל ניטעה בי ידיעה לגבי הרגשתה בדרכה היום-יומית.
העיניים הן אחד מהאיברים היותר חיוניים בגופנו. הן ישדרו אלינו תמונות מחיינו ויאפשרו לנו לנווט ברחוב, להתייפות מול המראה ולראות אנשים אהובים. העיניים שלנו הן הדרך שלנו לראות את העולם כעולם מופשט כמובן אבל בעיניים יש הרבה מעבר לראייה פשוטה. הציטוט שהבאתי בתחילת הפוסט הוא של הידידה הכי טובה שלי, זו שפקחה את עיני לפני כמה שנים. הציטוט הזה הוא לא עוד ציטוט אלא דרך חיים שאני חי לפיה. ברגע שאני פוגש באדם, האיבר הראשון שאני מתמקד בו, יהיה העיניים שלו. הראייה של האדם לא כגוף אלא יותר כנשמה, דרך העיניים, עוזרת לי לנווט את דרכי בין חברי. כשמתבוננים בעיניו של אדם ניתן להבחין אם הוא עצוב, שמח, מדוכא, מבולבל, מבוהל ו..מאוהב.. כשמתבוננים בעיניו של אדם- מתבוננים אל תוך נשמתו, אל תוך העצמיות שלו ואל תוך ההגדרה שלו, אל חייו. נכון, יש בכך משום חדירה לפרטיות, החדירה הזו אל-תוך מתחם כל כך פרטי של כל אדם יכולה להיות הרת אסון. אלא אם יודעים להשתמש בה כראוי.
ברגע שראיתי את מזל, הייתי מבולבל מכיוון שלא יכולתי לראות את עיניה- לא הייתי יכול לפגוש באמת מול האדם שמולי, מול נפשה של מי שעמדה מולי. הרעיון לאבד את העיניים, הוא לא נורא רק כשמתייחסים אל אובדן מאור העיניים והיכולת לראות- הוא נורא כל כך מכיוון שנפשו של אותו אדם נחסמת לחיבור ויזואלי אל אנשים אחרים. חושיו האחרים, השמיעה ,המגע והריח, יהוו לו קשר אל האנשים שסובבים אותו.
את שורות אלו אני רושם מכיוון שנטוע בי פחד שיום אחד, לא רחוק אפילו, אאבד את אחת מעיניי. אני לא מפחד לא לראות, אני מפחד לא להרגיש- אני מפחד להפסיק להרגיש את האחר דרך הנפש, העין.. אין סיבה שאפחד מניתוח שכזה, לזה אני מודע, אבל יש בי את הצורך לפחד- יש בי את הצורך להכיר בעובדה שיש אלטרנטיבה לא כל כך רצוייה למצב שאני נתון בו. יש בי את הצורך לברך על מה שניתן לי ולאחוז בו הכי חזק שאפשר, להכיר בחשיבות שלו.
דיאלוג בחשיכה- סיורים יוצאים כל 15 דקות בפארק פרס בחולון ההגעה מפורטת באתר, הזמנת הכרטיסים מראש. הכניסה כרוכה בתשלום והשארת חפצים בתאים אישיים בכניסה. עשו לעצמכם טובה- הכינו את עצמכם לחוייה מעט שונה ושכחו את הפחד מהחושך בבית.
נ.ב. תודה לליבי על העיניים שלה
| |
כמה שהיא מבלבלת

-אז מה עכשיו? -עכשיו הרגל השנייה! -אבל אני מפחד.. -ממה? -אני מפחד ליפול! -לשם? -כן.. לשם.. -אבל זה לא כל כך עמוק- היית שם פעם, זוכר?! -בקושי, זה היה לפני זמן רב כל כך.. -ואיך זה היה.. אתה זוכר את זה? -כן, הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שיש לי את היכולת להשתמש בכנפיים שניתנו לי. -אז ממה אתה מפחד אם יש לך כנפיים? -לא השתמשתי בהם כבר זמן רב כל כך- הן בלויות, מרוטות. -אל תדאג- כשנגיע לתהום נעוף מעליה.. אתה תראה. -אז גם את הרגל השנייה? -כמובן! -ועכשיו מה? אני די מבולבל. -עכשיו שאר הגוף! -אני אפול. -לא אתה לא, סמוך עלי! -די ערפילי שם בפנים- מין ערפל ורוד צמרי שעוטף הכל.. מוזר -ככה היא תמיד! -אבל אני לא רואה את צידה השני! ואולי.. אולי אין לה אחד שכזה? -היית שם כבר פעם.. אמרת בעצמך שהיא יפה כל כך... -אבל עבר זמן רב... -זמן רב שבו היא לא השתנתה כל כך.. -מהיכן אתה יודע זאת? -אני חלק ממך, אני חייב לדעת את זה. -אני עדיין אפול.. -אבל זה לא יכאב כל כך, נכון? יש לנו כנפיים.. -ייתכן, לקחת סיכון? -אם לא, מה נרוויח מהפחד הזה? -כלום -אתה נכנס? -אני מנסה, אני אחזיק את עצמי באוויר.. -נו.. איך ההרגשה? -היא מושכת אותי אליה, זה... נעים! -אתה רואה? אמרתי לך! -אני חושב שהכנפיים שלי חוזרות אל עצמן- אני חש את גלי החום המוכרים האלה.. -התחושה נפלאה, לא כן? -כן.. כן.. מתוקה שכזו -אבל.. -אבל מה?! -אתה עדיין נאחז בקצה הבור הזה- הרפה ממנו, היכנס לתוכה! -כן, אני חושב שאני יכול באמת.. יש לי הרי את הכנפיים שלי עכשיו! -נכון! ובכן.. למה אתה מחכה? -אני לא.. הפסקתי לחכות, אני ארפה! -עוד אצבע אחת.. הנה, כך יותר טוב! -אני מרחף! -זה הטבע שלה.. איך התחושה? -אני.. לא יודע.. העשן מתפזר.. -מה אתה רואה? -תהום.. -ומה קורה? -אני נופל! -השתמש בכנפייך!! -אני לא יכול- היא לקחה אותן איתה..! -השתמש בתקווה! -היא אבדה... -האחז בעצמך! -אשתדל.. -ומה טעם האדמה? -נורא. אמרתי לך שהרעיון רע. -אמרת גם שאתה רוצה אותה. -אני עדיין רוצה -חפש אותה! -לא נותר בי עוד כוח לכך -מצא אותו! -אין לי בו עוד צורך -ומדוע? -כי אני שבור ומדמם -התאחה והתרפא! -אינני רוצה, השאירני לבד. -כך אעשה -כך טוב, אני מקווה. כך.. לבד..
שוב היא קרתה ושוב היא הלכה ואינני יודע אם הייתה זו היא או אף אחותה. כן, היא- האהבה.. ואולי הייתה זו החדווה? נראה שהגבול דק בין השתיים שהרי שתיהן מגיעות מן הלב ונמשכות אל אחר.
לא, לא היה זה הגיוני לעשות כך, לא הייתי צריך להרפות והיה צורך באדישות. אבל אין מה לעשות שכך הדברים נמשכים וכך נראים הדברים כשהיא בסביבה. היא מבלבלת והיא נוראית והיא יכולה לשבור לבבות אבל יכולה גם להפיח חיים בנשמות הטועות.
טוענים שאני רומנטיקן חסר תקנה ואני אף תומך בעניין, אבל האם זו אכן הייתה הסיבה? ואולי עדיף שלא לדעת את האמת- אולי זה מסוכן..
אני בכל אופן אמור להמשיך הלאה בדרך שאינה דרך וכלל לא ברורה שוב אני תר ומחפש אחר דבר לא נודע ונסתר שנקרא אהבה. כן, אולי אני אובססיבי בקשר אליה וחייב אותה כדי לחיות, לנשום ולחייך במיוחד ואולי כך אחרים לא חושבים ולכן אומר תמיד שאני לא כמו כל אחד. בין כך ובין כך- אני כאן בחדר... שוב, לבד.
| |
| כינוי:
the_beast בן: 37 |