לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2006    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2006

אבולוציה [או: מכתב אהבה ליתושה]


 

 
 
הקטע הבא מוקדש ליתושה שהטרידה אותי מינית, בליל אמש בשעת לילה מאוחרת.
לאחר זמזום וחיזור של שעות מספר סביב לאוזני ולשמיכה המכסה את פני,
התייאשה והלכה לעשות את מה שכל החרקים עושים- להתאבד על מנורת רחוב.
בשל הקאמבקים החוזרים ונשנים שעשתה אחרי שחשבתי שמחצתי אותה בעזרת אוזני, ידי ושאר אברים אחרים שלא כדאי לנקוב בשמם-
החלטתי להקדיש לאמיצת הלב, מוצצת הדם המיוחמת הזו, רשומה. [גם: פוסט]
נסו שלא להתגרד במהלכו, זה לא יאה.
 
 
שנים של אבולוציה קבעו שככל שמוחם של החרקים ישאף להתפתחות מסויימת,
הם ינסו לנסוק גבוה יותר אל מקור האור הכי חזק וקרוב שישנו.
הבעייה היחידה היא שבשעות היום, השמש זורחת.
זו כשלעצמה אינה בעייה ממשית, אך אומדן המרחק של החרקים נפגע עם התפתחות מוחם.
אזי, מתבקש שינסו אלה לנסוק גבוה אל השמים שם יאבדו את דרכם.
[לכן, נראה אותם מתנגשים בחפצים שונים במטבח]
 
אבל זהו לא העניין.
מרגע שקיעת החמה, החרקים ינסו להגיע אל המאור הגדול הקרוב ביותר-
מנורת הרחוב הקרובה או מנורת חוט הלהט הסמוכה.
הם ינסקו אליה בסיבובים מעגליים [שהרי אומדן המרחק נפגע בעקבות שנים של אבולוציה]
ואז- יתנגשו בה בקול תרועה, במחשבה שהצליחו להשיג משהו.
אבל הם לא.
לנו זה נשמע כמו פצפוץ של מדורה דועכת.
בשבילם, זה סוף העולם.
 

כל זה היה יכול להימנע,
       רק אם נשכיל לכבות את האור לפני שנלך לישון...
נכתב על ידי the_beast , 7/5/2006 09:22   בקטגוריות משעשע  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרגע שאחרי [או: אלוהים בפרטים הקטנים?]





שבוע אחרי הצפירה הראשונה לזכר ששת מליוני הנספים בשואה.

כמעט יממה אחרי תחילת, ולקראת סיום יום הזיכרון.

כמה שעות אחרי הטקסים והדממה שמשתרעת על פני ארץ שלמה, לאחר הזעקה.

אני יושב וחושב על דברים שהיו ואינם.

על אנשים שהיו, והשאירו חותמם.


 

השנה, שלא כמו כל שנה, לבשתי מדים.

עוד לא בטקס רשמי של הצבא ולא ממש חי"רניק מורעל עם בוץ על הפנים ונעלי צבא משופשפות.

מצאתי שגם השנה, ככל שנה, אני נרעד בצפירה באותה עוצמה.

גם השנה, ככל שנה, חונקות אותי דמעות ב"ארץ ציון וירושלים".

אבל אולי שלא כמו כל שנה, אני מסתכל על עצמי במראה ואומר ש-

זהו, זה הגיל. כאן הם סיימו את תפקידם בעולם, ואתה ממשיך.

השנה, שלא כמו שנה, אני מבין שהם לא הספיקו.

 


הטיול של אחרי הצבא נדחה לאלתר.

החברה או החבר יושבים בבית, בוכים על אהבה שהלכה.

השעון בבית, עצר מלכת והמשפחה נדמה.

החברים מוחקים את מספר הטלפון מהזיכרון, באנחה.

המורה מחטיבת הביניים ומנהל התיכון קוראים את השם בטקס ונזכרים- כמה שובב ונבון הוא היה.

וכל מי שלא, עוצר למשך דקה או שתיים.

מרכין ראש וחושב על חייל שהיה.

 


אני יושב עכשיו וכותב את השורות האלה ברגש די כבד.

השנה, שלא כמו שנה, לא יכולתי לבכות את מה שאני מרגיש.

עברתי ניתוח קל אתמול שמונע ממני להזיל דמעות, גם כשאני ממש רוצה.

זה אחד מהמצבים האלה שבהם אפשר להבין את חשיבותו של פריט קטן בגוף.

דמעות, סה"כ.

אבל הדבר הקטן הזה, שנמנע ממני, מוכיח לי ואותי על מצבי.


עם אובדן יכולת זמנית, אפשר להמשיך לחיות בחיוך מאוזן לאוזן.

אבל אובדן חבר, אח וקרוב?

אינני יודע כיצד אפשר להמשיך, כשעלם ועלמה שעומדים על סף הבגרות- נאספים אל האדמה.

כיצד בתור אב ואם, שהשקיעו את אהבתם במשך 20 שנה, אפשר להמשיך ולחיות כאן, למעלה.

ואיך אפשר לחיות רק עם זיכרון של מה שהיה וחלף.


הצלקת שאני נושא עכשיו, תרפא תוך שבוע ותעלם לה. הכל יישכח ממני ויעבור.

אבל הפצע המדמם הזה בלב שנפתח כל שנה, פעמיים בשנה...

התמונות על המדף, שמספרות סיפור חיים שאיננו כבר.

ומצבה דוממת שנותרה.

כל אלו לא חולפים.


אלוהים נמצא בדברים הקטנים.

בתינוק הרך שנולד ובפרח היפה שצמח על יד קברו של הבן.

הוא יכול להיות גם אכזר בקוטפו את קרובינו, לוקח את מתנת חייהם, את המתנה שנתן לנו.

אבל אני מאמין שהוא שם. כי אם לא הוא-

לא היה מי שיוריד אלינו את המלאכים הללו,

ולא יהיה מי שיטפל בהם וילטף אותם כשאנחנו כבר לא יכולים לעשות זאת מכאן.

התפילות שלנו והדמעות שלנו נותנות להם את הכנפיים שלהם, כך הייתי רוצה לחשוב.


לפני שניכנסתי אתמול לניתוח, מצאתי את עצמי מבקש.

קצת כוח, קצת, כדי לעבור את זה.

עברתי את זה.

עכשיו,

עכשיו אני מבקש שלא נצטרך יותר לדמעות האלה.

אני מחכה ליום שבו הבקשה הזו תממש.

שלא תישמע עוד צפירה ולא יורד הדגל לחצי התורן.

והמדים היחידים שנלבש,

הם מדי כחול לבן- ליום העצמאות שלנו ולמדינה שלנו.

לבית שלנו ולמשפחה שלנו.


 


אני מקווה שאם הם שם, הדמעות שהענקתי להם- נתנו להם את הביטחון,

שאנחנו זוכרים.


 

 


[התמונה בראש הפוסט לקוחה מכאן]
נכתב על ידי the_beast , 2/5/2006 17:42   בקטגוריות זיכרון  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  the_beast

בן: 37




4,569
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לthe_beast אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על the_beast ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)