קצת לצאת מהמצב הבטחוני בדרום ( ובצפון...)...
מעט להתיק את המחשבות מחיילנו, אי שם, הנושאים בעול...
להביא חיוך לאנשים שחייהם נהפכו להיות עוד יותר מסובכים בשבועיים האחרונים...
לחבק ולשפר את מצב הרוח בחיוך ובמעשה לטובת הנזקקים לסיוע...
לעשות את הדברים הללו במקביל לעבודה בשעות לא שעות...
להכניס את ההתנהלות הזאת בתוך / במקביל שגרת עבודה לוחצת ומלחיצה עם יעדים ברורים יותר ופחות...
לשלב גם את המשפחה בבוקה ומבולקה הזאת...
צריך להיות טאלנט בשביל זה ?
יקיר הבלוג, שי גולדן,כתב על כך, ואם זו תהיה האתנחתא היומית שלנו, דיינו...
הכישרון של מר לונדון מר קירשנבאום ומר פיקאסו / שי גולדן
לפני עשור בערך, כשמייקל ג'ורדן חזר מפרישה כדי לשחק ב"שיקאגו בולס", סיפרתי לאבא שלי שקראתי בעיתון שג'ורדן חתם על חוזה שמבטיח לו שכר של 45 מיליון דולר עבור עונת משחק אחת. "זה יותר מדי", אמר אבא שלי. "זה ממש מוגזם. אמא שלך עבדה 30 שנה בתור אחות. המקצוע שלה היה להציל חיים של אנשים, וכל הכסף שהיא הרוויחה בחייה לא מתקרב לסכום ששחקן הכדורסל הזה מרוויח בחודש אחד. זה לא בסדר. זה פשוט לא בסדר".
וואלה, אבא, זה באמת לא בסדר. אבל ככה עובד העולם. "שמע", אמרתי לו, "ביום ש-33 אלף צופים יבואו לצפות באמא משתתפת בניתוח וישלמו כל אחד כרטיס במחיר 40 דולר, ועוד 15 מיליון יצפו בה מעבירה לכירורג את האיזמל בשידור ישיר מחוף לחוף ויקנו חולצות שנושאות את השם שלה, אני חושב שהיא תוכל לבקש מקופת חולים שתשווה את תנאי השכר שלה לאלה של מייקל ג'ורדן".
"אתה מדבר שטויות", אמר אבא שלי. "יש דברים שאי אפשר למדוד בכסף. יש תרומה של אדם לחברה ולמין האנושי שאי אפשר להפוך לדולרים ולסנטים. פרמדיק באמבולנס שמציל חיים מדי יום ביומו חשוב לחברה ולמין האנושי הרבה יותר מאיזה שחקן שקולע לסל". כן, אבא, ו"בלדה לחובש" היא שיר חשוב יותר מ-Like a virgin של מדונה.
במקום עבודה קודם שלי נודע לי כי אחד השכירים לצדי משתכר פי חמישה יותר ממני. ושלא תהיינה אי הבנות - הוא לא היה שכיר בכיר דרג ממני, אולי רק בטיפהל'ה, ממש קצת, בטח לא בפער של 500%. ניגשתי לבוס המשותף לשנינו. אמרתי לו, "שמעתי שיוני פלוני מרוויח פי חמישה ממני. אני יודע ששמעתי לא נכון ורק רציתי לקבל ממך אישור לכך". הביט בי הבוס, הצית סיגריה ואמר, "ידידי הצעיר, אני לא נוהג לדון בשכרם של העובדים עם עובדים אחרים, אבל אני מוכן לאשר שהוא מרוויח יותר ממך. ואתה יודע למה הוא מרוויח יותר ממך? כי הוא טאלנט".
בלעתי רוק שהצטבר בגרוני, תוצאה של תדהמה ועלבון, והתעניינתי, "טאלנט? מה הכוונה בטאלנט? הוא יודע לשיר? לרקוד? לנגן בחמת חלילים? כשהוא נפגש עם לקוחות הוא עושה את זה תוך מתיחת שפגט? תסביר לי מה זה טאלנט". והבוס אמר, "אל תיקח את זה קשה, שי, אבל טאלנט הוא אחד שאין לו תחליף. החברה שלנו זקוקה לו יותר ממה שהוא זקוק לה. חברות כמונו יש הרבה, וטאלנטים כמוהו יש מעט. המשוואה ביחסים בינו לבינינו הפוכה. וכשהיחס בין העובד לחברה הפוך - היא תלויה בו יותר משהוא תלוי בה - החברה מוכנה לפתוח את הארנק".
הבנתי את דבריו, כמובן. "אני מבין מדבריך", אמרתי, "שאני לא טאלנט. ליתר דיוק: שהחברה יכולה להסתדר בלעדי". והוא אמר, "אי אפשר שכולם יהיו טאלנטים. צריך גם פועלים שחורים. ליד מייקל ג'ורדן צריך את וויל פרדו ואת ג'ון פקסון. אתה מתמצא קצת ב-NBA?"
כמה חודשים אחר כך הגעתי לשיחה עם הבעלים של החברה. עמדה בפני הצעה לעזוב למקום אחר, בשכר גבוה בצורה משמעותית מזה שהשתכרתי. "אתה יודע כמה אנחנו אוהבים אותך, מעריכים אותך ובונים עליך לעתיד, שי", אמר לי הבעלים. "אני רוצה להגיד לך משפט שאבא שלי אמר לי פעם", השבתי לו. "אבא שלי אמר לי, 'כשהבוס שלך אומר לך בעיניים נוצצות שהוא אוהב אותך ומעריך אותך ולא יכול לחיות בלעדיך, תבקש ממנו לכתוב לך את זה בספרות בתלוש המשכורת. סרנדות אהבה שישיר לאשתו'". הבעלים של החברה צחק. "אתה שווה לנו את הכסף שאתה מרוויח, אפילו יותר מזה הנוכחי. אבל אתה לא שווה כל כך הרבה כסף. אתה לא מייקל ג'ורדן".
בשבוע שעבר קראתי שדני רופ השתכר בשנים האחרונות 100 אלף שקל בחודש עבור הגשת התחזית בחדשות 10. בניגוד לאחרים, שקראו והזדעזעו, פירגנתי לו דווקא. "אם יש מי שמוכן לשלם לו 100 אלף שקל עבור חמש דקות מסך", אמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, "אז זו בעיה של מי שחותם על הצ'ק. בטח לא של דני רופ ובטח לא שלי. שירווח לו, לרופ. שיעלה וישגשג ויפרח וירוויח, מצדי, 45 מיליון דולר למהדורה. למה לא, בעצם?"
ואז נודע שמנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, דרש מירון לונדון וממוטי קירשנבאום לקצץ משכר ה-130 אלף שקל שלהם, "לרגל המצב", ושהם סירבו ושבעטיו של עניין זה לא שודרה התוכנית שלהם ביום חמישי. "חוצפה שכזו", אמר לי חבר, "לדרוש מבן אדם לקצץ בשכרו".
ואני אמרתי, "באמת חוצפה. רק דבר אחד לא מובן לי - למה כשהשוק היה שמן ומופקע וטיפש ואנשים היו מוכנים לחתום על צ'קים משוגעים כאלה, אף אחד לא צייץ ולא מיצמץ? למה כשתנאי השוק משתנים והימים קשים והאופציה של ערוץ 10 היא לקצץ במשכורות הטאלנטים שלו או להיסגר במהלך השנה, אומרים העובדים 'על הקטן שלי. אני חתמתי על החוזה - עכשיו שיכבדו אותו או שייחנקו?' אזל החלב לפרה. עכשיו מה, תחלוב את העטינים שלה עד שהיא תמות? מה עם קצת הבנה למצבה של הפרה שהשקתה אותך חלב במשך כל השנים האלה?"
וחבר שלי אמר, "אבל הם הטאלנטים הכי גדולים של הערוץ! איך אתה יכול לדרוש מהטאלנטים הכי גדולים שלך לקצץ במשכורת שלהם? מה, הם לא מבינים שבלי לונדון וקירשנבאום אין להם ערוץ? שגם שני הצופים שיש להם יברחו ממנו?"
ואני אמרתי, "השאלה היא מה יזרז יותר את סגירתו של הערוץ - להמשיך ולשלם משכורות משוגעות לטאלנטים בערוץ בלי הכנסות, או להעיף את כל הטאלנטים קיבינימט ולהישאר עם ערוץ טלוויזיה ללא צופים?" וחבר שלי אמר, "אני מעדיף למות עם כבוד. אם הערוץ הולך לסגירה, אז שיילך לבית קברות בראש מורם". ואני אמרתי, "אני דווקא יותר בקטע של לחיות. כשאתה נאבק על חייך, כשאתה שוקע, אתה קודם כל דואג לחיים - רק אחרי זה לאיכותם. זה לא עניין כלכלי, בכלל. זה אל"ף בי"ת של הישרדות בטבע. אמא שלי היתה אחות, אתה יודע. היא לימדה אותי את זה".
אני חושב שכתבתי לכם פעם את הסיפור הזה, או שאולי אני פשוט מספר אותו המון פעמים להמון אנשים, אבל בכל מקרה הוא ממש שווה: מספרים על פבלו פיקאסו, הצייר הספרדי, שישב פעם בבית קפה פאריסאי. ניגשה אליו גברת, מעריצה, וביקשה שיצייר לה ציור. הוציא פיקאסו מפית נייר מתחת לצלחת, פרש אותה ושירבט בעפרונו כמה קווים זריזים על המפית. חתם "פ. פיקאסו", הושיט את הנייר לאשה ואמר לה, "20 אלף פרנק, בבקשה, מאדאם". הביטה בו הגברת מבולבלת ומזועזעת ואמרה, "20 אלף פרנק? אבל לקח לך חמש שניות לציר את הציור!". ופיקאסו אמר, "חמש שניות ועוד 60 שנה".
ולשאלתכם, אגב: זה טאלנט. הכישרון האמיתי היחיד הנדרש מאדם בעידן כלכלי זה שלנו הוא לדעת לתמחר את שוויו האמיתי.
וקטנה לסיום
ואוסקר וויילד אמר: "אני משתמש בכל הכישרון שברשותי לטובת העבודה שלי. בגאונות שלי אני
אסיים באימרת היום:
"בעל הכשרון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה, אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. גאון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאחרים אינם מסוגלים אפילו לראות" ( ארתור שופנהאואר )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: