בין גיהנום לגן עדן

מצאתי את עצמי היום משוטטת בין פוסטים ישנים שכתבתי מכיתה י' (והשנה הייתה 2006, מה שאומר שעברו כמעט שש שנים מאז! זה פשוט מפחיד איך שהזמן עובר)... קודם כל, רוב מה שכתבתי היה ממש משעמם. מעבר לכמה זכרונות נוסטלגיים שהיה לי כיף לקרוא, הרוב היה חפירות על עברי לידר, כוכב נולד וסתם סיפורים על איך עבר עליי היום. אני מאוד מקווה שעם השנים נהיה פה מעניין יותר (אבל גם אם לא אז לא נורא, גם ככה זה בלוג אנונימי בעיקר נועד להוות מקום שאני יכולה "להתרוקן" בו).

בכל מקרה, נתקלתי בפוסט אחד שבו כתבתי איך הייתה נראית המציאות המושלמת שלי. אז כתבתי על זה שאני סופרת מצליחה, מקובלת, חברה הכי טובה של עברי ומלחינה לו שירים, ושרפאל מירילא מכוכב נולד הוא החבר שלי (ועבורו זרקתי את החבר האמריקאי החתיך). אה, וגם הייתי רזה ודוגמנית. ואז שאלתי את עצמי שאלה פשוטה - אם הייתי צריכה לכתוב את הפוסט הזה עכשיו, ושש שנים מאוחר יותר להגיד מה המציאות המושלמת בעיניי, מה הייתי כותבת? 

שום דבר לא עלה לי לראש. ממש כלום. לפני שנתיים-שלוש הייתי כותבת משהו על ראיין סיקרסט ואמריקן איידול אני מניחה, אבל מאז שהתבגרתי (יחסית) ואני לא מעריצה שום דבר, אני גם לא רוצה שום דבר. לפחות לא שום דבר שהוא לא מציאותי... ונניח שנייה שהיום הציפיות שלי מאוזנות יותר, ומה שאני ארצה יהיו הדברים הבסיסיים (עבודה מעניינת, בן זוג, חברים וכו', בלי משהו מרגש מדי) - גם כשאני מנסה לחשוב על דברים כאלה לא עולה לי שום דבר שהייתי עושה או בוחרת אחרת, גם אם לא בכל התחומים אני מרגישה מסופקת לחלוטין. אבל יותר מטרידה אותי העובדה שגם בדברים שאני כביכול רוצה או רואה אפשרות למציאות טובה יותר, אני עדיין לא רוצה את השינוי. וזה לא שאני מאושרת מהמציאות שלי, להיפך, לאחרונה התחושה היא שהדברים לא במקום - אבל עדיין אני לא מצליחה לדמיין או לקוות לשום דבר טוב יותר. אני סתם חיה את החיים בתחושה של חוסר שביעות רצון, ובלי רצון לעשות שום פעולה כדי לשנות את זה. אז עולה השאלה האם אני לא יכולה לפנטז על שום דבר טוב יותר כיוון שבתרחישים ההגיוניים אין מציאות אפשרית טובה יותר, או שפשוט הפסקתי לחלום ולהאמין?

למשל מהבחינה הרומנטית - יש לי כרגע קראש על מישהו מהצבא שלא רק שלא נעלם, אלא מתחיל להציק לי בדומיננטיות שלו. בהתחלה הקראש הזה נתן לי עניין והייתי בעדו, אבל זה תפס תאוצה ולאחרונה אני חושבת עליו בלי הפסקה, וכל העניין כבר נעשה מעיק. אבל הנקודה היא שיש בחור שיש לי רגשות אליו, אז למה אני לא רואה ב"מציאות המושלמת" שלי אותי ואותו ביחד?

או מבחינת התפקיד בצבא - אני במקום לא טוב כרגע מבחינתי בצבא. גם מבחינת סביבת העבודה וגם מבחינת התפקיד עצמו אני לא מרגישה בנוח ובעיקר רוצה לברוח. אז למה ב"מציאות המושלמת" שלי אני לא רואה את עצמי באיזה חוף באיביזה, או לפחות בתפקיד אחר/מקום אחר? 

השאלה העיקרית שמציקה לי עכשיו היא האם טעיתי כשעברתי תפקיד וחתמתי קבע? קשה לי להתחרט על ההחלטה הזו. קשה לי לדמיין את עצמי באותה נקודה שבה הייתי, ולראות את עצמי מסרבת להצעה הזו. אני חושבת על שבעת החודשים האחרונים שלי בתפקיד החדש, ועל החמישה-שישה הראשונים אני ממש לא מתחרטת. הייתי מאושרת, והתפקיד עשה לי טוב ונתן לי ביטחון. הרגשתי חשובה, תורמת. אבל השאלה האמיתית היא מה השתנה פתאום? למה עכשיו כשאני חושבת על התפקיד שלי אני מרגישה בעיקר... בעיקר פחד? 

המילה "פחד" פשוט מסדרת את הכל במקום. אני לא מדמיינת אותי עם הבחור שאני דלוקה עליו כי אני לא רואה אותנו ביחד, ואני לא רואה את זה מצליח. אני מפחדת להרשות לעצמי לחשוב על משהו חסר סיכוי, מפחדת לקוות. אני לא מדמיינת אותי בתפקיד אחר, כי אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שאני ארצה לעשות. ולא כי אין דברים שמעניינים אותי, אלא כי פשוט הכל מפחיד אותי, גם התפקיד שלי. 

אני רואה למשל דברים שעומדים להתרחש בתפקיד שלי, ובמקום להתרגש ולקחת את הדברים כאתגר אני מסתכלת על הכל כעל מעמסה. ואני לא מדברת על דברים משעממים או תשתיתיים שאין לי כוח לעשות, אלא על אתגרים של ממש, ועל דברים שהצלחה בהם תעשה לי רק טוב הן מבחינה מקצועית והן מבחינת ההתפתחות האישית שלי. אז למה ההעזה של פעם שהביאה אותי לתפקיד הזה מלכתחילה מפחידה אותי עכשיו? 

מאיפה נולד הפחד הזה, מאיפה נולדה תחושת הנחיתות וחוסר הביטחון שתוקפים אותי לאחרונה, ואיך אני מחזירה את עצמי למצב הקודם? 

המשך יבוא...

(וברצינות, אני תכף נרדמת על המקלדת, אבל זה לא נגמר כאן. לשאלות האלה חייבות להיות תשובות, ולמצב הזה יש פיתרון - אני רק צריכה למצוא אותם).