אני מסיימת לקרוא לו סיפור, משפרת את אחיזת השמיכה סביבו, מנשקת במצח. ויודעת שעוד רגע זה יתחיל.
- אמא, אני מפחד.
אנחה עמוקה של אמהות, ואז הנוהל הרגיל:
- אז מה עושים כשפוחדים, חמודי?
שתיקת רגע של ילדים, שבה נעשית הערכת מצב - עד כמה להתמיד בשגרה, ומתי אפשר למתוח את הגבול. ואז, בנימת קול הרגלית:
- אומרים את הלחש נגד הפחד. שאגיד? אני מתחיל...
והוא אומר את כל לחש בנות גשרית שלמד בעל-פה, קפיצת הדרך הקטן, בלי להתבלבל. "הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כליון מוחלט..."
ובעודו מדקלם אני צוללת לתוך שדה המוות הקטן שלי, בודקת איזה חורים הוא השאיר לי בדופן הבטן לאחרונה. פחד הוא מלווה קבוע, נוכח ונסתר, נפקד וצף מחדש ברגעים שאין לצפות. ישנם כאלה שהודחו מבכורתם - מפלצות כבר לא, וגם לא רוחות רפאים, או חייזרים. אבל מה עם הפחד להינטש, והפחד לאבד שפיות, הפחד מאהבה, וזה מאהבה שלא תבוא? הפחד מכאב, הפחד על עצמי, ויותר ממנו - הפחד מכאב של אחרים שמהדהד אצלי ואז תהודתו מוגברת? הפחד מבדידות, הפחד להיעלם, הפחד לחזור על טעויות שנעשו. ויותר מכל אלה - הפחד שאין לו שם ואין לו מקור והוא מופיע פתאום ומצמית את הקרביים. האם גם נגד זה הלחש יכול לעבוד?
- זה לא עובד, אמא.
- חכה קצת, ילד. לוקח ללחש כמה דקות להשפיע.
רגע של אשליית שקט ואז:
- אמא, אני עדיין מפחד.
הרעד בקול מבשר הפעם על בכי מתקרב. צריך לחשוב על משהו אחר.
- איך הפחד שלך, ילד?
- ענקי.
- ואיך הוא נראה?
- מה זאת אומרת? - נימה סקפטית של מבוגר בקולו הרך של ילד בן שבע - שוב היא מתחילה עם השטויות שלה. אני מתעקשת.
- אם היית יכול לראות אותו, איך הוא היה נראה?
- (רגע שתיקה, ואז) כמו ענק.
- ואיך הוא נראה, הענק?
- יש לו סנדלים.
- ומה הוא לובש?
- כלום. הוא ערום.
- כל הזמן?
- כן.
- ויש לו שם?
רגע שתיקה, ואז:
- כן, קוראים לו גון.
- והוא לא הולך לישון בלילה?
- (התעוררות בקול) דווקא כן.
- אולי עכשיו?
- כן.
- (אנחת רווחה אימהית) יופי. ואז תוכל להפסיק לפחד.
- (תכליתי) אבל הוא צריך קודם לצחצח שיניים.
- ברור.
- וגם להוריד סנדלים - כי לא נכנסים עם סנדלים למיטה.
- (משועשעת) אז הוא מוריד סנדלים...
- ואז אמא שלו קוראת לו סיפור! - הוא מצייץ בנצחון, הסחטן הקטן, ואז - אבל הסיפור הוא קצת מפחיד.
- ממה הוא פוחד?
- (שתיקה, ואז, בנימה רצינית) הכי הוא פוחד מילדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
