"שלום, זה אני", חיכתה לי הודעה במייל מאבא, "מה את אומרת על הפורטרט החדש?". באטצ'מנט לא היה שום דבר. שכח, נו.
אחר כך התקשר לשאול - "אז מה את אומרת עכשיו?". פטרתי אותו בזה שעסוקה וילד ואחר כך. כשנסענו באוטו לחגוג משפחתית את סילבסטר, כמנהג הרוסים, כבר לא היה לי תירוץ. אמרתי דברים. הוא שתק לרגע, מרוכז בנהיגה. "כן, זה אני עכשיו", אמר לבסוף, "ככה אני".
התמונה הזו חריגה בנוף הצילומים שלו - במיוחד יחסית לגל האחרון, שצילם מרגע שיצא לפנסיה. מאז שיש לו זמן לזה הוא שקוע כולו בניסיונות נועזים, בודק קצוות וטכניקות ושילובים. וכאן צילום פשוט - אדם ומצלמה מישירים פניהם אל הצופה. המצלמה ברורה, שלוחה קדימה. האיש מתלכסן הצידה, בעיניים שונות. אחת פונה אל הקהל המתבונן, מתריסה קצת. אחת עמומה, כמו אחרי בכי, רואה פנימה.
זה הזכיר לי שיחת אגב שהיתה עם הגמד - תיכף בן שמונה, הולך וצומח. "את קצת ילדה וקצת מבוגרת", הוא אמר עלי, וכששאלתי למה הבהיר: "מי שמת לו אבא או אמא - הוא נהיה יותר מבוגר". הלך להתעסק בענייני גמדים והשאיר אותי עם פה פעור ושאלות.
המוות של אמא גרם לאבא ולי לעשות מהלך סותר - להתבגר, וגם לחזור פתאום להיות ילדים. הוא מצא את החופש שלו בלילות של יצירה מול הפוטושופ. אני - בהחלטה עקבית להפסיק לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות, ולהיות במקומות שאני לא רוצה להיות בהם. זה הניע לוחות טקטוניים של משפחה ובית ותעסוקה, והביא לזה שהיום אני נהנית לזייף בקולניות במקלחת את אדית פיאף - "non, je ne regrette rien". ואחרי זמן שעבר - גם לזה שאני יכולה להסתכל עליו ולא לראות אותה בנצנוץ האישונים שלו. והוא, נדמה לי, כבר לא רואה אותה אצלי: בצורת הגבות, בתנוחת הראש, בדרך בה אני שוטפת כלים.
ועכשיו, שש שנים למותה, אני יכולה להסתכל על אבא שלי ולהגיד בלב, בינתיים עוד לא בקול: "אבא, אני סולחת".
אני סולחת על שהושארתי לבד - כילדה, להתמודד עם אמא חולה והתפרצויות לא צפויות של כעס, חרדה ואובדנות. סולחת כי היום מבינה יותר - שלא ידע אחרת אלא לעשות את הדבר הבטוח: לדאוג לפרנסת הבית, על חשבון שעות היעדרות ארוכות אל תוך הלילה, שבתות וחגים. סולחת כי יודעת מנסיון עד כמה בריחה לעבודה היא פתרון יעיל לבעיות שאי אפשר באמת לפתור. וגם - כי יודעת היום כמה אשמה הוא סוחב שם, עדיין.
עכשיו הוא מנסה לפצות בזמן איכות עם הגמד - אחת לשבוע מתייצב למשמרת, מסיע אותו לחוג ומהחוג, מכין לו "חביתת סבא" עם נקניקיות ובצל, שואל על השיעורים בחשבון. "את לא יודעת כמה זה כואב - שלא ראית את הילד שלך גדל", הוא אמר לי לא מזמן, מצעף מבט אל הגמד העסוק בחדרו, "יש אנשים בעבודה שלי שלא מכירים את הילדים שלהם בכלל". ואתה מכיר אותי, אבא? - אני רוצה לשאול אותו לפעמים, ומתאפקת. לא, עברתי את הגיל של לגרד גלדים של פצעים. בכל זאת, קצת התבגרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
