בספר "עולמיום" של פיליפ חוזה פארמר, שכבר אי אפשר להשיג בחנויות הספרים המשומשים ואם אני אתפוס את מי שלקח לי אותו, אקטום את אשכיו בנשיכה, יש גיבור שכדי לשרוד בעולם העתידני המשונה שהוא חי בו, חייב ללבוש כל יום דמות שונה לחלוטין, ולחיות את חייו באופן שאיש לא ירגיש שמדובר באותו אדם. הוא גם פקיד גבוה בשלטון וגם כומר היפי שיכור, וגם שחמטאי חובב ועוד דמויות שאני לא זוכרת (נדמה לי שיום אחד הוא גם אשה). בכל מקרה, בהדרגה ההפרדה הנוקשה מתערערת, הדמויות מתחילות לעלות האחת על השניה והשכל שלו נטרף. הסוף מתבקש.
הקיום הוירטואלי מזמן חוויות עולמיומיות לרוב, ומבחירה לכאורה. בפייסבוק, שאליו יש גישה גם למנהל שלך בעבודה, אתה איש משפחה למופת שמפרסם תמונות מרובות לייקים ומצמוצי שפתיים של הילדים, ובאתר ההיכרויות אתה קורא לעצמך "המרקיז דה סאד" ומזיל ריר על ילדות בנות 19. בבלוג שלך את כותבת שירת ניו אייג', ובטוקבקים בואינט מתחרעת בקללות של שוק תחת השם "ההוא מאשדוד שיודע". הנפש מתפצלת לפרסונות וירטואליות שכל אחת מתפתחת בעצמה, כמו גידול, לכיוונים שקשה לצפות, וכל אחת, כמו טפיל, מתחרה על האנרגיות של המארח.
שאלה שמעניינת אותי היא איפה קורה הפיצול, ובשל מה. אילו תכונות לא מצליחות, בשום אופן, לדור בכפיפה אחת באותה פרסונה וירטואלית. עבור איזה צד באישיות צריך להמציא כסות. כמה מזה הוא מוסכמות חברתיות, וכמה - חוסר יכולת אישי להכיל מורכבות, או הסתרה, אפילו בפני עצמך, של חלקי אישיות שאינם תואמים את הפרסונה הרשמית. אילו שתי עלילות אי אפשר לשזור לסיפור אחד. ומתי זה משחק, ומתי זו הפרעת אישיות. תבוא זאת ותגיד ששוב אני עושה רשימות ומשרטטת דיאגרמות איפה שלא צריך. שתגיד. גם היא, בסופו של דבר, יציר העולם הזה וקורבנו.
בת גשרית, לצורך ההדגמה, נוצרה כמענה לפרסונה בעולם שלא חשבה שהיא יכולה להרשות לעצמה דברים מסוימים. כמו לדבר רגש, כמו לחלום בגדול, לפנטז. בינתיים בעולם דברים השתנו. כבר לא היה כל כך ממי להסתיר, הפרסונה המקצועית התבקעה, ומקליפותיה קם כעוף חול משהו לח ושונה. מנגד, התחיל עידן הפייסבוק, וגם שם החלה להתייצר אישיות וירטואלית, אחרת. ותוואי גדר ההפרדה רק נבנה והלך, עוקר נבטים רכים ולא מניח לשום דבר בדרכו לצמוח. כאן - הרגשי, האישי, חפירות העומק. ושם - הפוליטי, הקוגניטיבי, הלייק והצחוקים. חלק מזה הוא המקום והמדיה - לכי תחפרי בסטטוס של 400 תווים. ומצד שני - המרחב לא אשם. ויש שחופרות, הו, כמה חופרות...
אלא כמו מול כל גדר הפרדה - תמיד יש את המסתננים, והסוכנים. אנשים שבהבלחות של מקריות זולה זוכים להכיר את שני צדדי האישיות. גלישות של רגע של הפוליטי לתוך האישי, של האישי בפוליטי. והחרדה - יזהו? וקול המבוגר המפוכח - "ואם יזהו, מה כבר יהיה נורא כל כך?", או כמו שאומר הגמד "השטן לא יבוא".
או שיבוא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
