"זה של אמא שלי, אל תפתח!", נזף הגמד בידידו, עוד גמד שבא להתארח, "אתה לא רואה שכתוב על זה "אישי"?"
קופסת העוגיות הכחולה, העגולה, מונחת גלויה לעין כל במרכז הסלון, על המדף התחתון של כוננית הספרים. מסקינגטייפ חיוור עוטף אותה סביב, ועליו, בכתב יד מהיר של אורזים, "אישי". אחת-עשרה דירות היא עברה אתי. ורק עכשיו, כשהתיישבתי, ממושמעת, לחפור בעבר בהשראת
ע"ז ופרוייקט הזוטות שלו, הבנתי של"אישי" יש יותר ממשמעות אחת.
יש בי סלידה אוטומטית מהנשים העלק-פמיניסטיות שבמקום לומר "בעלי" (כינוי מתועב לכשעצמו) מוצצות החוצה מבין שפתותיהן את "אישי" המתחנחן. בעלות בזוגיות, אומר הקול המפוכח בינו לבינו, לא טובה גם כשהיא באה מצד הנשים. מה שצריך זה שותפות אמיתית, וחברות, וברית בין שווים, ובלה בלה.
אבל כשהקופסה הזו התחילה להתאסף, כל הרטוריקה הזו לא היתה בנמצא. והיו קרעי לב.
הנה הוא בתחתית הקופסה, הציור של א', היחיד שנותר לי. את כל האחרים שרפתי בלילה אחד, אחרי שאמר שלא ילך, הסתובב והתרחק בעלייה של קינג ג'ורג'. ישבתי על אדן החלון בקומה הרביעית בלי סורגים, ראשי מסתחרר מהאפשרות של מה שיכול לקרות לי בדרך למטה, הדלקתי עוד ועוד ציור ונתתי לפיסות הפיח להתעופף במקומי. ציורים גאוניים, מוטרפים, עם קו ייחודי. בציור האחרון נגמר לי הכעס, וכיביתי באצבעות את הקצה הבוער. יצור עם עין אחת, מצויר בנקודות של טוש שחור, פרח אחוז בפיו, מביט בי עדיין. מי שיצר אותו התאבד לפני שנה - כך נודע לי במקרה, שבוע אחרי שהסתיימו ימי השבעה.
והנה התוכניה להצגה בבית הספר התיכון. שם הכרתי את המורה הראשונה שלי לכתיבה, והתחלתי לכתוב באמת. הנה הם כאן - תמונות דמיוניות עזות צבע, כתובות בעט דהוי עם מחיקות. שם גם פגשתי את י'. הוא היה המספר, השחקן הראשי. אני כותבת הדיאלוגים, הלחשנית. גם אז, כמו היום, לא ידעתי לחזר. הייתי מביאה לו קלמנטינות ומנסחת עבורו משפטים מתוקים. חיכיתי שנה כדי לשמוע שהטקסט השגור שלו התחלף מ"אנחנו סתם ידידים" ל"אין לי חיים בלעדייך". הוא האיש היחיד שהסכמתי לחכות לו, בלב שותת, ובאמונה שלא ייתכן שיהיה אחרת. הוא האיש היחיד שאם ישוב פעם וישאל להיכנס, הדלת תיפתח ללא קול לקראתו. עבור האחרים הגן נעול. ואולי אני סתם מנסה להיראות קשוחה.
ויש צילום בערימה - של פיסת תקרה לבנה, ועליה שרבוט בעט של יצור חרומף, ומתחתיה הכתובת "באהבה". לא זוכרת באיזה מהלילות שבילינו במיטה הגבוהה שלי, הספונה עץ, הוא צייר לי אותו, אבל זוכרת היטב את הבוקר, כמה שנים טובות אחרי, בו באתי להיפרד מהחדר של ילדותי, רגע לפני שההורים היגרו ממנו לדירתם הקנויה הראשונה בישראל. כשראיתי אותו מחייך אלי מהתקרה פרצתי בבכי שלא היה לו סוף. אחרי שבוע הושיט לי אבא בדממה את התיעוד.
ומכתבים מס', הבריטי בעל חוש ההומור הקורע. נפגשנו בטיול בחו"ל כשהיינו בני ,17 ובמשך שנים החלפנו בדיחות במעטפות. כשפגשתי אותו שוב כבוגרת מימשנו פנטזיה משותפת בעליית גג של אכסניה סקוטית, כששני עותקים של הברית החדשה מונחים מתחת לכרית להורות לנו את הדרך. ועטיפת דיסק של ס' אחר, אוסטרלי, איתו ניסיתי לדוג ארוחת בוקר במפרצון הנמל של הירקליו שבכרתים. ומיתר גיטרה קרוע של ג', אמריקאי בפראג שניגן את בוב דילן על גשר קארל, ואחרי שנפגשנו חמש פעמים באותו יום, במקומות שונים בעיר, החלטנו שאסור להותיר דברים ליד המקרה.
והשיר של א' זהוב העיניים שהקדיש לי מעל במת מועדון ראדוסט ברובע 3, בעברית, כשגילה שיש עוד ישראלית אחת בקהל. ותמונות שלו ושלי בדירה שאת הכלים בה היו מייבשים על קרש צהוב שהונח לרוחב האמבטיה. וכרטיס למוזיאון הלאומי, יום לפני שטסנו חזרה לישראל. הלכתי לראות את אל גרקו בפעם האחרונה.
אני מדפדפת קדימה - מפת אסטרולוגיה מאיאנית שנתן לי ריגוברטו, השמאן מגווטמאלה. הכתובת של פ', האיטלקי שנראה כמו רוברטו בניני, חבר למסע בצ'יאפאס. קבלה של כרטיס טיסה לישראל עם תאריך חזרה (30 לאוגוסט 1999). ואחר כך? - אחר כך כלום.
חודשיים אחרי התאריך הזה הכרתי את מי שהפך להיות בעלי, לימים אב בני, לימים הפרוד, והיום הגרוש. אני הופכת בערימה ונבעתת לראות שממנו אין בקופסת "אישי" דבר.
תירוצים אפשר - כבר התחיל עידן המחשב והאינטרנט, ודווקא שם, בפינות, נאגרו קטעי טקסטים, מיילים פרטיים. ואולי גם - כשאתה שקוע בחיים שלמים עם אותו אדם, אחוז בהבטחת נצח, אין טעם ומקום לאיסוף קרעי נוסטלגיה.
ועדיין - כלום??
יש בתקופה הזו חור שחור שמהמקום בו אני עומדת היום, אני לא מצליחה להציץ לתוכו. הלב לא רוצה להיות שם.
וגם למי שבאו אחריו לא נמצא שריד בקופסה. הם נמצאים בבית במקומות אחרים - אחוזים חזק בחומר. דמותו של אחד ניבטת אלי מהקומקום החשמלי שקנה כשנמאס לו להרתיח מים לקפה בסיר אמייל, ומהספה עקומת הרגליים שהשאיר כשעזב להודו. של אחר - מזוג רמקולים איכותיים, "כי אני לא מבין איך את יכולה לשמוע מוסיקה ככה". הם כאן, הוא כבר לא, אבל שום פיסות מילים. אין "אוהב". אין "לעולם". אין "רק את".
היום, בעידן הפייסבוק, הקופסה הזו כולה ארכאית כמו גרמופון. רק משוגעים לדבר, וזקנים, יודעים שעם עומק המוסיקה שהיא משמיעה, על הצרימות שבה, לא יצליחו להתחרות גם אלף דיסקים צרובי לייזר, או רצועות שירים בmp3.
את המילים שנאגרו בה כבר לא אומרים. גם לא כותבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
