הערב התקשרה אלי לנה.
"את במקרה נוסעת הערב לתל אביב?", שאלה.
"לא, אני בבית, צריכה מנוחה מהשבוע הזה".
"אה...", היססה, "אני שואלת בשביל ק'. חשבתי שאם את במקרה נוסעת, והדירה שלך ריקה..."
כבר מזמן שללנה יש מפתח קבוע לדירה שלי. אנחנו גרות קרוב, וחלק מהשבוע, באופן קבוע, אני לא נמצאת. היא שם כשאני מבקשת להרגיע את ההיסטריה של עצמי ולבדוק אם השארתי את הדוד דולק, שלא יעבוד יומיים. והדירה שלי שם בשבילה כחדר משלה, מקום להיות בו עם עצמה כשהבעל החולה בראש שלה הופך עוד יותר בלתי נסבל.
ולפעמים לא רק עם עצמה. כבר מזמן הוכנסתי בסוד מערכת היחסים הבלתי-אפשרית שלה עם גבר נשוי שאשתו חולת הסרטן כבר מזמן לא מעוררת את תשוקתו. ולנה, עם שערה הלוהב ושמחת החיים והיכולת ללכת עם דברים עד הסוף, דווקא כן. ראיתי אותם ביחד. מעט זוגות שראיתי עשו עלי רושם כזה, של אהבה שאינה תלויה בדבר. אבל הוא שם והיא כאן ועשרות קילומטרים של רגשות אשם חוצצים ביניהם, וכל הזדמנות להתראות נמצצת עד הטיפה האחרונה. ואם הדירה שלי יכולה להיות עד לחיבורים משמחים בין אנשים, מי אני.
בסוף קבענו, לנה ואני, שנלך לסרט. ושבזמן הזה ק' תקבל את המפתח לדירה. ק' לא חברה - היא חברה של לנה ואשה מרשימה במלוא המובן: אמא לארבעה ילדים שכל אחד מהם מגבר אחר, שמנהלת את חייה וחייהם ביד רמה ומחזיקה בתיאוריות ברזל לגבי התועלת, או חוסר התועלת, של גברים בעולם. איתה יש לי תמיד את הקור המחלחל הזה בגב שאומר שאם נתייצב קרוב מדי זו לזו, נרגיש שאנחנו מתבוננות במראה. ומראות אני לא אוהבת.
ופתאום גם אצלה נפערה הארץ. איש שפגשה בסיטואציה הכי פחות מתקבלת על הדעת (עדות שנתנה על התנהגותו הטובה של איש אחד בבית משפט) התגלה כאהבת חייה. גם הוא נשוי, לאשה שמחלה קשה עיותה את פניה וחייה והפכה אותו לאלמן בפועל. ובתוך אלמנותו, בין הבאת לחם הביתה לגידול ילדים, הוא שועט אליה על אופנוע כבד לפגישות שבהם כל דקה היא שיר. ואצלה בבית ילדים ואמא מבוגרת, שאי אפשר לשלח לגשם בהתראה קצרה. ואני, שקרעתי מעלי חלקים בחיי כדי שיהיה לי מרחב משלי, לא אגיד לא.
היא באה עם לנה לפני הסרט, נרגשת וסמוקת פנים. לנה, במעשיותה המביכה, שאלה בקול בשביל ק' אם היא יכולה להשתמש באותם הסדינים. אני מצאתי את עצמי מתנצלת על הבית המבולגן וערימת הכלים בכיור, וחייכתי ואמרתי שאני מכירה ומבינה ושתרגיש הכי נוח בעולם.
ונזכרתי בזמן ההוא, לפני הקריעה הגדולה, שבו גם אני מצאתי את עצמי פוגשת אנשים בחופי ים נטושים, באוהל באמצע חורשת קק"ל ופעם אפילו בחדר שכור ביפו, ליד שוק הפשפשים. וגם אז, היה יותר מזוג חברים אחד שהציע לי מפתח לדירתם, "למקרה שאצטרך". הייתי מבויישת מכדי לנצל את הזמנתם אז, וגם העדפתי את הבריזה. אבל הנה הוא, אחד הכוחות הטמירים המניעים את העולם - הסולידריות של החוטאים.
בסרט נרדמתי לפרקים - השבוע כולו היה מוקדש להפקת יומהולדת גרנדיוזית לגמד, שהגיע לשיאו באירוע עצמו, היום בצהריים. קיבלתי תשבחות מקיר לקיר - על היצירתיות והיכולת לעניין ארבעים גמדים במשך ארבע שעות כמעט, והקסם וההקפדה על הפרטים. "את גאון!", שבה ואמרה לי שותפתי לארגון, וידעתי שהיא צודקת: כמעט שום דבר אחר שאני עושה בעולם לא מביא את אוסף יכולותיי המוזר לשיא כמו ארגון ימי הולדת נושאיים לגמדים. איזה מזל שאני לא צריכה לבנות מזה קריירה.
ובין עצימת עיניים למשנה, היו תמונות - טוסקנה, פעמונים של כנסיות, גבר ואשה. הוא כתב ספר בשבח ההעתקה ובגנות המקוריות. היא, בעלת חנות ליצירות אמנות, מתדיינת איתו. ובסוף היא שוכבת על המיטה ומזמינה אותו להצטרף, "כמו פעם". והוא שותק ארוכות, והולך להשתין, ואז שוב פעמונים וכתוביות סיום. בין לבין, כנראה, קרו דברים. כשניסיתי להשלים פערים עם לנה גילינו שאו שנרדמנו בדיוק באותם קטעים, או ששתינו חולקות את אותן נקודות עיוורון ביחסים בין גבר ואשה. כתבתי כבר שאני שונאת מראות.
כשחזרתי הביתה מישהו טאטא את הרצפה, ועל השולחן היתה כוסית קוניאק אחת, מלאה בנוזל שקוף. לא התאפקתי מלרחרח. נראה לי שמים.
הכנתי לי תה ממרווה וזוטה לבנה, מילאתי קערה בתותים עם סוכר והלכתי לחדר של הגמד להרהר מול מחשב. שום כוח שבעולם לא יכול לגרום לי להיכנס לחדר השינה הלילה. כנראה שגם הפעם אשן על הספה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
