A dream within a dream

המילים היפות ביותר הן אלה שכשאומרים אותן, אפשר לחוש אותן בפה. כמו אונומטופיאה, אבל יותר. "קיפוד", למשל. אומרים אותו ומרגישים את המרקם של הקוצים על הלשון. גם "כרפס", ואפילו "תרד" הן מילים שבתוכן מקופל כבר צליל הגריסה בין השיניים, הטעם וגון הלבן-ירוק המדויק. למילים "מרק" ו"מצקת" יש גוף כמו ליין מיושן בחבית עץ אלון. "חוטם" מצחיקה את החיך.

אבל המילה היפה בעברית היא כמיהה. 

וכמה מילים נרדפות יש לה! חלקן יפות כמעט כמותה - כיסופים וערגה וגעגעועים והמיית לב. אבל רק לה יש את הה"א המוכפל, המתמשך, שמהדהד אל העתיד. הכ' הקפוץ בהתחלה מכמין אותה כמו כיס, עוטף את הנטיה שלה להתפרץ, נותן לה נקודת התחלה קטנה, מדויקת. המ' משהה את המתח, קופצת את השפתיים לשתיקה של רגע. ואז באה היבבה של הלב, ממעמקים. זו שלא יודעת אנה היא באה, אבל היא שם, והנה פעם הפה נפתח והיא מתמלטת החוצה. ואחריה - תמיד סימן שאלה סמוי. כמיהה למה? למי? והדהודו של האין בתשובה. כי אין תשובה.

כשיש - היא מתאיינת. היא כבר לא כמיהה, אלא משהו אחר.