(בעקבות מירי, סקונדה והדיבור על זקנה, מיניות ועוד)
סבתא פאניה היתה הוללת בצעירותה. אחר כך היתה דמות טראגית. אחר כך לא היתה. היא היתה התלמידה שלו, של סבא, כשהתאהבו. היא ילדונת תכולת עיניים בורקות, הוא מורה צעיר ורציני לגרמנית בעיירה כפרית. כמה שנים חיכו עד שתגיע לגיל המותר, והתחתנו. ההורים הרימו גבה, אך בירכו בסוף על המוגמר. על השנים הראשונות שלהם ביחד אני לא יודעת הרבה - לא היה מי שיספר לי. אלו שיספרו לי - דודה ואמא - נולדו אחר כך, ואז פרצה מלחמת העולם השניה והוא גוייס למודיעין, מסופח לצבא האדום שהפציץ את דרזדן. בדרזדן שאחרי המלחמה גדלו המספרות שלי, עם סרטים תכולים בשיער ושמלות צמר זהות. שם כבר היתה ברורה החלוקה - הגדולה, תכולת העיניים הנמרצת, המוכשרת בנגינה בפסנתר, האהובה, הבת של אמא. הקטנה, שירשה את ארשת הפנים חמורת הסבר והגבות המורמות תמיד של המורה לגרמנית, היתה מטפסת על עצים וקורעת שמלות ולא מצליחה להחזיק ישר את קשת הכינור. זו אמא שלי. דרך הפילטר העמום, המעושן שלה אני צופה בהתרחשות.
פער הגיל היה משמעותי. היא, סבתא פאניה, לא רצתה לחתום את חיי האהבה שלה בו, ובו בלבד. היא בגדה, יותר מפעם אחת, עם יותר מאדם אחד. אני לא יודעת עם מי, וכבר אין לי את מי לשאול. בתמונות
היא נראית פרועה - מטה את הראש לאחור כשהיא שותה מפיית בקבוק היין, עין אחת קורצת אל המצלמה. אישה יפה עם שיער ערמוני מתנפנף וכתפיים של אלה רומית. היא ידעה ורצתה לחיות. הוא אכל את הלב ופיתח אולקוס ושקע בכתיבת מאמרים אקדמיים. וכולם מסביב רק אמרו איזה זוג מוצלח הם.
עברו שנים. הבנות עזבו לארץ העברית. הוא וסבתא לא הורשו להגר - העבר שלו במודיעין היה תירוץ קלוש לרשויות למנוע ממנו זאת. הוא כתב מכתבים לבנותיו ונכדותיו בעברית, בכתב קטן וברור, ובמקלט הרדיו הישן ניסה לקלוט את שידורי קול ישראל. מתישהו הלב לא עמד בזה יותר. בדרך הביתה אחרי טיול בפארק, במדרגות, הוא התמוטט. ובה אחזה חולשה כזו שלא יכלה אפילו לעצור בגופו המתגלגל למטה.
מותו הזקין אותה באחת ועולל למוחה דברים שלא יכולנו להבין מרחוק. הוא גם שחרר את הרשויות מתירוץ, והם נתנו לה להגר. אני זוכרת את היום שבו הגיעה לכאן. הייתי בת שתיים עשרה. היא ישבה בשורה הראשונה באולם ההמתנה הריק בנתב"ג הישן, המלא בכיסאות פלסטיק צהובים כמרגניות, פניה זקנות, אדומות מצער והתרגשות ועיניה טרופות, והיא מחבקת מה שנראה לי כמו תרמוס פלסטיק ישן. שפתיים רטובות, רכות מדי נדבקו ללחיי והיא הצביעה עליו ולחשה לי "זה סבא, זה סבא". חודש אחר כך נקבר התרמוס בחלקת הילדים בבית הקברות גבעת שאול.
עוד באותו לילה היא נפלה. כשיצאה מהמכונית בדרך לבית הדוד והשתטחה בחבטה על המדרכה. היא צחקה אז, צחוק עמוק ורם שנימות טירוף וכאב וידיעה מרה מרבדות אותו, צחוק שהפחיד אותי. דמויות טראגיות במחזות צוחקות כך. מדיאה המגלה את בגידת בעלה, יוקסטה המבינה ששכבה עם בנה. כך הבינה סבתא פאניה שבגד בה הגוף, וגם המוח בגד בה. הגרונטולוג שבדק אותה אחר כך אמר שזה כמו אלצהיימר, אבל לא. שתאים מתים במוחה ואין דרך לעצור אותם. גם סבתא הבינה - האהבה, הפעם, לא תוכל להציל אותה. ומי שהציל אותה קודם כבר לא יהיה שם לאהוב אותה.
אחר כך שנתיים של דעיכה הדרגתית, מדכאת. בתחילה היתה אופה עוגת תפוחים נהדרת, צובעת את שיערה לאדום ולרגעים, בהטיית ראש ובצידוד מבט אפשר היה לזהות את צילה של פאניה מפעם. אחר כך התעמם המבט, התבצק הגוף והנפילות הלכו ותכפו. אז הועברה לבית האבות, בתחילה לקומת העצמאים, אחר כך התשושים, אחר כך הסיעודיים. הנה היא גירסתו של הגהינום עלי אדמות - ככל שעלית במדור כך אתה פחות נפש ויותר גוף, פחות אדם ויותר נטל של כאב וחוסר אונים.
בסוף כבר לא דיברה ולא אכלה לבד והונשמה מצינורית ואז הלכה. לא היה לה רגע של חסד במותה - לא מילה אחרונה, לא חיוך, לא מבט שהתרפק על אדם אהוב. בעיניים עצומות, בפנים מבוצקות וגוף רופס הלכה. כאילו היופי שלה לא היה מעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
