הילד שלי, בן שלוש וחצי, כבר יודע מה זה מלחמה. כשהוא משחק בגינה בחוץ הוא חופר בור קטן, מעיף לתוכו אשפה וקרעי עלים ושר בעליזות: "מל-ח-מה, אנשים מתים...". בבוקר, כשהוא רואה את אמא ואבא קוראים עיתון, הוא מצביע על התמונות בעמוד הראשון. "זה חיילים? הם מתים?", הוא מתעקש לקבל תשובה.
אנחנו לא גרים בצפון, אנשים מהמעגל הקרוב שלנו לא משרתים בצבא, חדשות לא רואים בנוכחותו ואת דיבורי ה"מה-יהיה" דוחים ללילה, ובכל זאת הפכה המלחמה לנוכחות פעילה בתודעה שלו. כך שצריך לענות על שאלות – האם מלחמות זה טוב או רע (רע), האם החיילים הם טובים או רעים (יש ויש, בדרך כלל הם לא אשמים), ומי זה האויב, ולמה יש אותן. אז עכשיו, כשהוא לובש את קסדת הויקינג שלו, הוא דואג להדגיש שהוא חייל טוב, ונלחם רק במפלצות מפחידות. עם המפלצות הנחמדות הוא שותה מיץ פטל.
זה גורם לי לחשוב על נרטיבים אישיים של מלחמה. של אזרחים, לא של חיילים. של אנשים שגדלו כאן פעם, של אלה שגדלים כאן עכשיו. הנראטיב של המלחמה הזו, נדמה לי, שונה מהקודמות, אולי כי הוא נכתב על ידי אנשים שונים. יש היום בישראל יותר מהגרים שהגיעו כי חשבו שהיא מקום בטוח לחיות חיי רווחה, ולא כי היא בית לעם או מולדת, ויש יותר צעירים שגדלו כאן מבלי שיקבלו את המציאות המלחמתית כהכרח קיומי. האופציה להגר מכאן כבר לא נחשבת בגידה, ואיכות החיים חשובה יותר מסולידריות חברתית עם קצוות פרומים. במלחמה הזו, יותר מבקודמות, שומעים כבר מהתחלתה קולות של חוסר אמון במדינה ומנהיגיה. ה"עם", העדר, מתפרק לפרטים ספקניים שמשקיפים על הנעשה מהגבעה ולא יהססו ללכת למקום אחר אם שריקות הטילים יתעצמו, או אם המדינה תציב בפני הנפגעים האזרחיים של המלחמה חומה ביורוקרטית לא עבירה.
מעניין אותי איך כל אחד מהפרטים האלה, מאיתנו, רואה מלחמה. איך אנחנו תופסים את המהות שלה, ואיזה מקום תופסת המלחמה הזו, ומלחמות קודמות שהיו כאן, בהיסטוריה הפרטית שלנו. מה אנחנו מוכנים לסבול, ובשם מה, ומה יגרום לנו לנוס למקום אחר, בטוח יותר גם אם שייך פחות. ואיפה עוברים קווי פרשת המים של הנראטיבים, של כוח הסבל והעמידה – במגדר, בגיל, בוותק בארץ, בעמדה הפוליטית? ואולי במקום אחר?
ומלבד המלחמה כאירוע היסטורי בעולם ישנן המלחמות הפרטיות שאדם מגדיר לעצמו, ושאליהן הוא מתגייס. על מה אנחנו בוחרים לדבר כ"מלחמה"? למה אנחנו "מתגייסים"? מתי אנחנו שמחים להיות חלק מקבוצה המאוחדת במאבק נגד (או בעד) מטרה? ומתי המחיר הופך יקר מדי?
בסיפור החיים שלי המלחמה לא נוכחת במלוא עוצמתה, היא קורית לאנשים אחרים. אולי דווקא לכן יש לי צורך מתסכל להתקרב, לנסות לגעת בה, לפרק אותה לפרטים ביוגרפיים. היא מחרידה ומרתקת אותי, כמו המפלצת בארון. וככל שאני מנסה להאיר עליה, כך היא חומקת ממני.
אני לא הגעתי לכאן מבחירה – בקטנותי הביאו אותי לישראל ממדינה שלא היו בה מלחמות. סיפור חיי יכול היה להיות אחר. עלינו לישראל בשנה שבה סדאת בא לחתום הסכם שלום. לאבא שלי אין חולצת מדים בארון עם סמלים של מלחמת יום כיפור, או ששת הימים, או חברים וקרובים ששכל. האתוס הכל-ישראלי הזה מוכר לי מסיפורים של אחרים, מהטלוויזיה, מעיתונים, משיעורי היסטוריה.
כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה הייתי בת שבע, עם מודעות פוליטית של חרק בבית שלא היתה בו טלוויזיה ולא הגיעו אליו מספיק אנשים להתווכח על פוליטיקה בסלון. אבא נסע למילואים, יביא לך דובדבנים. אמא דאגה, אני פחות. אבא הרי יחזור. רק שנים רבות אחרי זה, כשהמודעות הפוליטית תפחה, שמעתי סיפורים מאותה מלחמה. על יחידת החובשים שצוות אליה בלי לדעת לקשור תחבושת, על הגניקולוג הנחמד שטיפל בעשרות פצועים קטועי גפיים וביום אחד הפך שיערו שיבה. גם הוא מתבונן מרחוק, אבא שלי – כואב את סבלם של האחרים, לא נוגע בעצמו.
גם האינתיפאדה הראשונה עברה ברקע. הייתי בת 12, צעירה מכדי להבין סבל של עם אחר. בחטיבת הביניים הפכתי "שמאלנית", יותר כצעד מחאה נגד אבא והשכונה מאשר כבחירה באידיאולוגיה סדורה. אני זוכרת שהתווכחתי, לא זוכרת על מה. בתיכון הצטרפתי להפגנה של שלום עכשיו, כאקט חברתי. הרגיש משונה - תפקיד כפוי במשחק שלא בחרתי.
הצבא היה סיוט. הנגיעה בנשק היתה מלווה ברעידות פיזיות וחלומות רעים בלילה. הציות המטופש למפקדים היה מבחן עצמי מתמיד. אני לא יכולה להיות פה, אמרתי לעצמי, לא יכולה לעשות את זה, ובכל זאת הייתי ועשיתי. התכדרתי בפינה וניסיתי לברור את האפשרויות הנוראות פחות. והאשמה – שאני עושה שקר בנפשי, שאני חלק ממנגנון שמתנכר לכאב אנושי. ועם זאת – שהכל אנושי מסביב, על המשמעויות הרחבות כל כך שיש למילה הזו.
אחרי הצבא בחרתי לעסוק ב'חברתי', כי לאנשים צריך לעזור. אלה היו המלחמות שלי, הדרך שלי להטות את כף המאזניים. למדתי שאפשר לשנות דברים בעולם, שאפשר להפעיל כוח מול מדינה, מול מנגנוני ביורוקרטיה אטומים. שגם לאינדיבידואל יכולה להיות עוצמה. שלרוב אין הצדקה להגיד "לא עשיתי כי לא יכולתי". שיש מלחמות צודקות.
ואז פרצה האינתיפאדה השניה, והתגייסתי. הסבל האדיר של הצד הפלסטיני, והאטימות הגדולה של החברה הישראלית-יהודית אליו דחפו אותי לאקטיביזם. פתאום לעמוד בשחור בכיכר פריז ולחכות ליריקות של נהגי המוניות נראה כמו דבר חשוב לעשות. כמה שנים של פעילות אינטנסיבית, ואז השחיקה. ההכרה שהצבא שלנו, הפעילים, קטן מדי, חלש מדי, מושך אליו שנאה גדולה מדי מצד האנשים שלמענם הוא אמור להילחם. שהפסקתי להיות אופטימית. פרקתי עצמי מנשק וחזרתי הביתה, להקים משפחה, להוליד ילד.
והנה התחילה עוד מלחמה מיותרת ומוצדקת בעיני הרוב. ואני שוב נתקפת באדרנלין מפעם – לשכנע, להסביר, לצעוק שאנחנו הורסים תשתיות של חיים אזרחיים שלנו ושלהם, ואת סיכויו של הילד שלי לחיות במרחב נורמלי. ואני צועדת בהפגנות ומרגישה שיש לנוכחות שלי משמעות שם, ורגע אחר כך תוהה אם אני לא מרמה את עצמי.
הצצתי במלחמה הזו מקרוב יותר הפעם. הייתי בצפון והתחבאתי באזעקות ושמעתי "בומים" קרובים וראיתי את הבעתה בעיני אנשים רגע אחרי שהתפוצצה להם על הבית. ביקרתי חבר שנפצע מרסיס ששינה את מהלך חייו. וראיתי איך נראים אלה שמתפנים מבתיהם בקריות ובשלומי, מונעים על ידי רפלקסים חייתיים של הישרדות ומתעלמים מכל אמירה מלאת פאתוס של פוליטיקאים שקוראים לא לנטוש את החזית. נדמה לי שגם הם, כמוני, מתקשים לסבול את זה. לא רק את הקטסטרופה המיידית, כמו את הצללים שהיא מטילה על העתיד הנראה לעין. הידיעה שגם בעוד חמש ובעוד עשרים שנה אנחנו והילדים שלנו נכלול "מלחמה", "אזעקה", ו"פאג'ר 5" באוצר המילים היומיומי. שהדברים החשובים – כמו חינוך, כמו חברה, כמו יצירה – יידחו מפני המלחמה או יגוייסו אליה (או נגדה). וגם – שאולי המלחמה הכרחית לנו, לאדרנלין החברתי שלנו, שהוא הסם המלכד.
האם עכשיו, כשהיא קרובה יותר, אני מבינה אותה? לא. אני נתלית בסביבה תומכת, בחברים, בשגרת מטלות. בחלומות גדולים על דברים שאפשר לעשות אילו לא היתה. טוב לה, למלחמה, להיות תירוץ.
ועדיין היא לא חצתה את הקו האדום שלי. על השאלה אם להישאר או להגר אני עדיין עונה, כמעט אוטומטית, "להישאר", אפילו שיותר חברים ומכרים עוזבים. אני אדם שחי בשפה, והשפה הזו מדוברת רשמית רק במקום אחד בעולם. זה מכריח אותי להמשיך להחזיק באופטימיות אוטופית, אולי אווילית, לפיה בעוד 15 שנה הילד שלי לא יצטרך להתגייס לשום צבא. שבשבילו מלחמה תמשיך להיות סיפור אגדה עם סוף טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
