1
האוויר לפני בית הכנסת של הג'רמוקלים ברחוב בצלאל זמזם חרישית, באותו צליל עצל של בוקר יום חג. המתפללים עדיין לא הגיעו בשעה מוקדמת זו אל ההיכל, נהנים מעוד שעת שינה שהוסיף להם שעון החורף. בתוך החדר האפלולי כבר עמדה דמות כהה אחת, עטופה בטלית, מהמהמת ומתנועעת בשורה הראשונה אל מול ארון הקודש.
בחוץ, בשמש, נאספו כבר שלושת הניסימים, שנודעו בקרב באי בית הכנסת כמשכימי קום גם אם לא כמדקדקים בתפילה. לא פעם היו מבלים את השבת כולה בחוץ, ישובים בשורה על כסאות פורמייקה מתנדנדים, נדים לעבר הבאים ומחליפים ביניהם הערות קמוצות פה בערבית עיראקית. גם באותו בוקר אפשר היה לראותם ישובים, שלושה כסאות, בשורה הפונה אל הרחוב – נסים הגבאי, נסים השרת ונסים מדוכן הפלאפל שממול.
נסים הגבאי, בכיפת הקטיפה התכולה שלו, היה איש גבוה, דבר שניכר בו אפילו כשישב, מכווץ מעט את כתפיו הרחבות מדי בשביל מקטורן החג הצחור. נסים השרת, גם הוא בלבן, היה צנום ודק, שתיים מאצבעות ידו האחת מעוקלות ללא יכולת לישרן מאז שנולד. ואילו נסים מהפלאפל, אביו של מנהל הדוכן היום, היה קרח לחלוטין, פדחתו מעוטרת כובע בוכרי רבוע רקום, וצלקת אדומה בולטת כשל כוויה מכסה את לחיו האחת. ולמרות ההבדלים ביניהם לא יכול היה מתבונן בן תרבות שיתבונן בהם, ולא שהיה ברחוב באותה שעה אחד כזה, שלא להבחין באיזו זהות טמירה ביניהם שהעלתה על הדעת שלישיות אחרות שקובעו בתודעת התרבות האנושית – שלושת הקופים, שלוש אלות הגורל, שלושה אחים היוצאים למסע.
הרחוב ממול היה ריק לחלוטין ממכוניות, כיאה לבוקר שמחת תורה בעיר הקדושה ירושלים. מרחב המחיה של חתולי העיר זכה להגדרה מחודשת.
נסים השרת הוציא מכיסו שקית גרעינים שחורים, ובדקות הראשונות לא נשמע צליל מלבד פיצוח הקליפות ויריקתן על הבטון שבפתח בית הכנסת. אחר כך התרקמה שיחה שנדמה כאילו המשיכה אחת שהתחילה פעם, לא זכור לאיש מתי, ולא בטוח שאי פעם סופה יגיע.
- בדאלכ, ניסים, איך הולך הפלאפל?
- ברוך השם, מה אומר לכם, אלוהים עוזר, יש רווח.
- שמעתי הבן שלך רוצה להתרחב, ניסים – אמר נסים השרת לאט, שולף את המלים מבעד לקליפות.
- שיהיה בריא, אני אומר. יש תוכניות. אולי יפתח עוד סניף בצפון העיר.
- מצפון תיפתח הרעה, ניסים...
- כמו שאמר הנביא ירמיהו יתברך...
- ומי יאכל פלאפל בצפון, בדאלכ, ניסים? חצי אשכנזים, חצי רוסים. מי יבוא?
- שיפתח קודם בקטמון, תגיד לו ניסים. שמה יש קהל.
- בקרית יובל שיפתח. מה יש לו מהצפון ניסים?
- תשמעו... – אמר יעד המתקפה, מושך עוד חופן גרעינים מהשקית – שמעון שלי בירר הכל, הוא בדק בעירייה, הוא יודע. שמה יותר זול בשכר דירה. וגם האישורים...
- למה אתה אומר יותר זול, ניסים? אמרה לי כלתי שבקרית יובל משכירים עכשיו חנות במחיר מצחיק.
- שהבן שלך לא יסדר אותך, ניסים. אתה יודע איך הם הצעירים. אין אחריות.
- וגם המשגיח כשרות שמה אני מכיר אותו, עוד מעיראק. שאגיד איזה מילה?
לנסים מהפלאפל כבר היתה תשובה מוכנה, אלא שכשפתח את פיו חלפה רוח סערה על פני הרחוב שגרמה לו באחת לסכור פיו וללטוש את עיניו קדימה. שני הניסימים האחרים, שלרגע נפנו אליו בציפייה לתשובה, הסתובבו חזרה ובהו בתמיהה בדבר השחור המבהיק ששעט משום מקום ועצר בפתאומיות ממש מול המקום בו ישבו. לקרוא לדבר מכונית פירושו להנמיך אותו לדרגת חפץ, ואילו כאן התרקם למול עיניהם משהו שנראה כמעט חי, כמו סוס אציל ודק איברים הבוטש פרסותיו באספלט הכביש המחורץ. השלד הארוך, החלק והמאורך הסתיים מאחור בחמוק מעוגל ומלפנים בזווית שנראתה כאילו בכוונתה לחצות את החלל שלפניה לשניים. בצבע השחור אי אפשר היה למצוא ולו שריטה קטנה או פגם ייצור. סביב צלחות הגלגלים הסתמן זוהר כחלחל. אבל מה שטרד שלווה יותר מכל היה צבעם של החלונות כולם, כולל השמשה הקדמית והאחורית - שחור עמוק ואטום. מי שנסע ברכב הזה, נשתמש במילה בהיעדר טובה ממנה, לא צריך היה, כך נראה, לראות לאן הוא נוסע.
חלון הנוסע שלצד הנהג הורד חרישית ומאחוריו התגלה אדם בגיל העמידה, לבוש חליפה גזורה בסגנון זר וחובש לא פחות מכובע צילינדר שחור וגבוה. לגבי תווי פניו לא הצליחו הניסימים להסכים ביניהם מלבד העובדה שהיה לו שפם ושהיה שחור ובעל בוהק לא טבעי, וקצותיו נמשחו באיזה חומר שהזקירן במקביל לשפתיו. מבטו ננעץ בניסימים באיזו סקרנות משועשעת, וחיוך דק ריחף בהבעתו עד שהשלושה אילצו עצמם להתעשת ולהשיב לעצמם את הארשת המורגלת של מי שכבר ראה הכל.
- ירושלים – אמר האיש במכונית במבטא זר קל שמקורו לא ברור, דובר לעצמו או לאי-מי שישב בכסא לצדו – חזרתי אליך שנית.
ושקע לדקה בהמהום חרישי של איזו מנגינה מתחת לשפמו. נסים הגבאי שלח בינתיים את ידו בתנועה אוטומטית לעבר חפיסת הגרעינים ומעד עם כסאו כשזו לא נמצאה במקומה הצפוי. הדבר עורר לרגע את האיש במכונית, שהפנה מבטו.
- זהירות, איש צעיר – העיר לו – צריך להנות מהשנים שעוד נותרו... – ואחרי ששוב שקע לרגע בשרעפים התנער ופנה אל הניסימים – אולי אתם יודעים איפה אפשר לאכול בשעה כזו בירושלים ארוחה טובה?
הניסימים לטשו מבטיהם אליו בזעזוע.
- איזה סטייק עסיסי מאילו המפריסים פרסה ואינם מעלים גרה? – המשיך הכופר וקרץ אליהם, משום-מה, בעינו השמאלית.
ניסים השרת התעשת ראשון ורקק ברגש על הרצפה. אחריו עשו זאת גם השניים האחרים. האיש הבזיק לעברם שיניים בחיוך ואטם את החלון. אוושה רמה שלא דמתה לקול מנוע רגיל, והמכונית החלה לקטון ולהתרחק.
- תילך מפה, בן אלף שטנים... – קרא נסים הגבאי מאחורי גבה של המכונית הנעלמת בקצה הרחוב. עכשיו נדמה היה שהוא מנסה לפצות את עצמו על האלם בו לקה ברגע האמת, והוא הנחית על זכר המכונית קללות בערבית שאפילו הניסימים האחרים לא ידעו בודאות את פירושן.
- האמריקאים האלה הרסו את העיר אני אומר לכם – התנשף נסים השרת – אלה, אין להם אלוהים אלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
