בינתיים

"אני כל הזמן טרוד בעבודה" הוא אומר. הוא בדכאון, זה כל הזמן מעסיק אותו.

"זה בסה"כ עבודה, לא הדבר הכי חשוב בחיים, תנסה להתרכז בדברים האחרים" אני עונה לו "למשל בי."

הוא מחייך.

אח"כ דיברנו עם חברה משותפת, הוא התנהג קצת לא יפה והכל בשם העבודה (ובאמת, בלי טיפה של כוונה רעה מצידו.).

כשהיינו רק שנינו הסברתי לו שהוא לא יכול להמשיך להתנהל ככה. העבודה מאוד חשובה, נכון, אבל זו עדיין עבודה. אתה לא יכול לתת לכעס ולעצבים ולטרדות העבודה להשתלט לך על כל החיים, זה פוגע בך, זה פוגע בחברים שלך, במשפחה שלך, זה פוגע בי. 

אני מסבירה לו שהוא כל כך עסוק בכעס, שהוא שכח לאהוב. שזה מכלה אותו. שזה לא ייתכן שבגלל פאקינג עבודה הוא יזדקן בחמש שנים תוך חמישה חודשים. 

והיום. היום היה נהדר.

מהבוקר ועד עכשיו (ועוד לא הלכנו לישון.) אני חושבת שדיברנו היום יותר ממה שדיברנו בחודש האחרון בערך. השירים נשמעו טוב יותר, מזג האויר היה נעים יותר, וכל היום הגיעו רק חדשות טובות. זה כאילו העולם הסתדר ביחד איתנו.

"אני אוהב אותך, מותק שלי"

"גם אני אוהבת אותך, חיים שלי" 

כמה חיוכים.

לילה טוב.