כבר שלושה ימים שאת מסננת אותי.

זה קצת שורט אבל מקווה שהכל בסדר.

זה בטח כי את מרגישה יותר טוב.

כי שהכל שוקע את יוצרת איתי קשר.

ומציעה ונותנת את הכל.

וכשהכל בסדר את נעלמת.

אז אנסה למצוא אי שם נחמה בכך.

ולקוות שאלו דפוסים שלא יהיו מנת חלקי.

הכעסים מתעוררים מאוחר מאוד.

ואולי עדיף עכשיו מאף פעם.

תראי בפוסט הקודם, הצלחתי קצת לכעוס על אבא.

אבל את.

אישה חולה.

כל הזמן.

יש לך תירוץ וכרטיס החוצה מהמעשים שלך.

את לא צריכה להתמודד עם הבת שלך.

הורדתי לך את זה מהכתפיים.

הכל עליי.

ילדה קלה.

אני כל כך מקווה שאבנה איזה תא משפחה שיתאים לי מתישהו.. שאמצא אהבה ללא תנאים.

אכפתיות ודאגה.

שאולי אהיה חזקה להיות אמא בעצמי ולהעניק את כל מה שלא קיבלתי.

כרגע מנסה להסתפק בלהיות אמא לעצמי.

להתנקות מכל הרעל.

ולא להיות מוגדרת על ידי מה שעשיתם לי.

אלא להיות מעל.

אני אהיה מעל.

לא נותר הרבה, רק לנשום דרך כל התחושות.