לדעתי זה כבר ארבע שנים.

אני מכורה לאלכוהול.

אני לא זוכרת שבוע שלם ללא יין מאלפיים עשרים עשרים.

מאז הקורונה.

הייתי אז בצרפת בשנה השניה ללימודים, ובבת אחת הכל נסגר והלימודים עברו למחשב.

ונשארתי כמעט לבד במעונות.

כל מי שצרפתי פשוט חזר הביתה, נשארתי אני ועוד איזה עשרה תלמידים זרים.

אז היה את הבדידות.

והיין הזול הצרפתי והטוב עזר כל כך.

ואז יצאנו מסגר ראשון והמשכתי לשתות.

ונכנסנו לסגר שני והמשכתי לשתות.

ויצאנו מהקורונה והמשכתי לשתות.

וחזרתי מצרפת וסיימתי את התואר.

והמשכתי לשתות.

ועברו עוד שנתיים.

ואני ממשיכה לשתות.

יש שבועות טובים יותר, שזה רק יומיים בשבוע.

ואני עושה שאלונים של מכורים.

הכל על הגבול כזה.

ההתמכרות שלי זה יין.

אני אפילו לא משתכרת מזה.

רק מעוננת חלקית.

וזה כל השקט המדויק שאני זקוקה לו.

ואני נשבעת בכל ליבי.

אני כל יום מתחילה מחדש.

כל יום אני מצליחה ממש.

ועומדת בזה כמו גיבורה, אלופה.

ואז מגיע הערב, או זה שאחריו, ואני פשוט קונה את היין באוטומט.

ולא מסתפקת בכוס. הבקבוק חייב להתרוקן.

וזהו, קודם כל מודה זה.

זה הפיל שבחדר.

והאבן הכי כבדה על הלב.

ומה עכשיו.