העדכון הראשון שאני מפרסת מזה הרבה זמן...
אף פעם לא ייחסתי יותרמדי תשומת לב לעובדה שאני רושמת ופוסטים ולא מפרסמת.
זה מין הרגל כזה , כמו מצמוצים, שפשוט לא שמים לב אליו והוא חולף לידך.
רק בשיעור פסיכולוגיה נפל לי האסימון.
כמה זה משמעותי מבחינת אנשים איך הם נתפסים בידי העולם (ואולי זאת רק אני?) מה אנשים חושבים עלייך.
אני רוצה לכתוב: פשוט תהיה אתה, אבל זה יהיה כל כך צבוע מבחינתי
הרי באיזהשהו מקום, כולנו רוצים להתקבל.
כולנו רוצים להרגיש אהובים.
ולכולנו יש את הפחד שאולי האני המקורי שלי פשוט לא מספיק.
סתם חומר למחשבה.
אז עדכון מהיר .
אתמול היה אחד הלילות ההזויים.
ילדה אחת בעולם יודעת למה.
הייתי בטוחה שאחרי זה אני ארגיש כל כך מוצפת מרגשות.
וכן המחשבות הציפו אותי, אבל לא כמו שציפיתי.
אולי לא קרה מה שחשבתי שייקרה ( המבין יבין ), אבל זה היה... נחמד (:.
בכל מקרה, המצב רוח שלשום היה שבוז ביותר.
הייתי ככה קרובה מלקפוץ מהמרפסת (עם עזרה קטנה מיעל ומיכאל - תודה רבה! חח )
אני מרגישה שכל זה לא שווה.
למה אני פה בכלל!#?
למה לא לוותר, לחזור הביתה.
אני מקריבה כל כך הרבה בשביל הקריירה העתידית שלי שכרגע נמצאת בכלל בסימן שאלה.
כשהגעתי לפנימייה אמרו לי שזה ייקרה, לא תיארתי לעצמי.
האם כל זה שווה בכלל?
אני לא רואה את ההורים שלי.
אני מפספסת כל כך הרבה דברים בבית.
אני והאחים שלי גדלים בשתי מציאויות שונות.
ואני כל כך אוהבת אותם, ואנחנו כל כך נהנים בסופי שבוע אבל זה פשוט לא מספיק.
מה יהיה בעתיד כשאני אגדל? הם בכלל לא יזכרו אותי כחלק מילדותם.
לא רק הם, כל המשפחה שלי.
בנוסף , כמה שקשה לי להגיד את זה, אני והחברות הכי טובות שלי,
אלא שניתקתי קשר עם כל שאר הבנות כדי להשקיע בהן, הולכות ומתרחקות
עוד צעד ועוד צעד אחת מהשנייה.
בהתחלה כעסתי, ובכיתי, כמה שבכיתי.
עכשיו אני מבינה שזו אני. אני בחרתי בחיים האלה.
זאת ההקרבה שאני צריכה לעשות.
השאלה היא.. האם ההקרבה שווה את זה?
הלוואי שיכולתי להסתכל צעד אחד קדימה, לראות מה צופן העתיד.
שבוע שעבר השכבה שלנו ( שכבת י"א בחוף השרון) יצאה למסע ישראלי שזה אמור להיות טיול מדהים, שבוע
שלם שבו אתה מכיר את עצמך את מדינה ואת האנשים הסובבים אותך.
המאמנת לא הרשתה לנו לצאת וזה היה אמור להיות שבוע המנוחה שלנו.
חחחחחחחחחחחחח איזה מנוחה ואיזה בטיח?#
התאמנו עם נבחרת הנשים של אריה זלינגר.
וואו זאת כזאת גאווה להגיד את זה.
אני יודעת שאני סתם הזומנתי לשתי אימונים, זה לא שאני הולכת עכשיו כל יום להיות שמה.
זה לא שהוא רוצה אותי בנבחרת שלו וזה לא אומר כלום.
אבל במילה אחת? גאווה.
האימונים היו קשים, אני לא אשקר. זה דורש הרבה אבל התחושה אחרי זה שווה את הכל.
אז זהו זה היה ממש מגניב =]
אז לכל מי שהצליח לסיים לקרוא את הקטע הזה מגיע צל"ש.
מצטערת על החפירה.
שיהיה לכולם סופ"ש מקסים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx Its Just Me xX