א כן, זה היה היום.
מזל שלא הלכתי לטיול, אחרת הייתי מפספסת את זה.
אז- היתה לו אזכרה, והיה ממש עצוב, הרבה יותר מבאזכרות הקודמות...
סבתא ממש בכתה, ואחרי זה הלכנו לשני, ושם היא בכלל התפרקה על הקבר.
היא אישה חזקה, כשחושבים על זה...
עם כל-כך הרבה אחים, שחלקם הלכו לפניה, בלי בן ובעל- אבל ת'כלס, בטח שניהם גאים בה.
איפשהו למעלה, הם יושבים ומשחקים שש-בש עם אלביס, והם בטח נורא גאים-
שהיא שורדת, ובאמת שהיא שורדת, יותר מכל מנצח של תכנית ריאלטי מטומטמת וחסרת טעם.
היא הוציאה בנאדם מהבוץ כמו שאף אחד אחר לא היה מצליח, והיא ממשיכה לחיות אפילו עם שתי מגרות מלאות של תרופות.
זה היה מוזר, ואפילו קצת עצוב. אולי בגלל שחשבתי על השיר ההוא...
קצת מזור לי לחשוב שדווקא השיר הזה משפיע עליי כל-כך, אבל זאת לא הפתעה.
כששמעתי אותו בפעם הראשונה, זאת היתה התקופה הזאת שלי, ואני זוכרת שהיה כתוב למעלה "נכתב לסבא שלי" ומהשיר אפשר היה להבין שהוא נפטר.
אני אוהבת לשיר, ותמיד אהבתי, לשים את המוזיקה על פול ווליום (או בלי ווליום בכלל) ולשיר, ולנגן לפעמים.
וזה- זה השיר היחיד שאף פעם לא אסיים לשיר אותו בלי להיחנק לרגע, להיחנק, ולא להצליח להמשיך.
להיתקע, ואז הדמעות עולות, ואני מרגישה אותן בעיניים, ואני חייבת לעצור, כי יש לי משהו בגרון, ולנשום אני בקושי יכולה...
זה השיר היחיד שעוצר אותי, ומה שבטוח שהוא תמיד יגרום לי לבכות, או להיחנק, או להיזכר בו.
לפעמים זה לא נראה נורא כל-כך- לפעמים זה נראה הכי רע בעולם. וזה לא נקלט, וזה קשה לעכל, אפילו שהוא היה "רק".
אבל בעצם, הוא אף- פעם לא היה "רק". הוא היה הרבה, הוא היה המון, הוא היה "הכל".
כתוב לו על הקבר שכמה שהוא היה יקר עכשיו הוא חסר.
פספסתי כל-כך הרבה ממנו... הוא חמק לי בין האצבעות ואני אפילו לא ידעתי, הוא ברח לי מהחיים בלי שהספקתי לרוץ אחריו, לתפוס אותו לרגע, רק לרגע, ולהגיד לו שאני אוהבת אותו, רק שיידע, למרות שברור לי שהוא ידע.
הוא אפילו לא טרח להישאר עד שאני אתבגר קצת, שיוכל לראות אותי, רק לבת מצווה (למה הוא לא איחר בשלוש שנים?).
ואולי... עדיף ככה.
אם הייתי מכירה אותו יותר זמן, כנראה שהיה לי הרבה יותר קשה עכשיו, והאמת, שלפעמים זה נראה לי הפוך-
כי הכי קשה לי בעולם להיזכר בו אפילו לשנייה בלי להרגיש את הדמעות.
לפחות, לפחות עכשיו טוב לו, אני מקווה, שם לעמלה, עם הבן שלו, משחק שש-בש... מעניין אם הוא אהב שש-בש.