הוא שואב אותי כל פעם מחדש, כמו שואב אבק. כן, אני האבק.
זאת הרגשה נוראית, לנסות לעזור לאחותי, כשהחור הזה שואב אותי מבפנים, כמו בפרסומת של MTV (החיה הזאת שאוכלת את עצמה), והראש שלי עסוק במחשבות אחרות.
אז אני מנקה אותו, כמו אחות טובה, ומנסה לעזור לה.
ובנתיים, החור גדל, ואני רואה את מה שאני לא רוצה לראות, ואני יודעת שאני באמת לבד.
אני עוזרת לה ותוך כדי עומדות לי הדמעות בעיניים, ואני יודעת שבלילה, לבד, בחושך, אני אחשוב רק על זה, ואראה רק את זה, ואבכה עד שאני ארדם.
אני בטח גם אבכה תוך כדי שינה... פאק, אני יכולה להיות הפיתרון לייבוש הכינרת אם יימצאו דרך להמיר את הדמעות שלי למים (למרות שהרעיון הזה די מגעיל אותי).
אני אפילו כותבת את הפוסט הזה עכשיו, בהומור, כי אני חושבת שזה יעזור, להדחקה עד הלילה, כשתוך כדי אני שומעת את 4AM forever, וזה באמת עוזר להדחיק.
אני יודעת שאני אשמה. אולי הפעם פחות מבדר"כ, אבל כרגיל, זאת אני.
זה הכי הורג אותי. והיא תמיד ידעה. אבא שלי תמיד יודע כשאני במצב רוח רע, אבל באותו יום- היא ידעה. היא אמרה לי בהתחלה: "למה את עצובה?"
ואני עניתי: "אני רק עייפה..."
אבל היא מיד ידעה, ואמרה: "מישהו איכזב אותך?" "לא, זה לא זה" "את אכזבת מישהו... "
איפה היא ראתה את זה, בעיניים שלי, שאף אחד מלבדה לא יכל לקרוא?
זה שבר אותי, כשהיא אמרה את זה. לא שבר אותי כמו ש-רציתי לבכות, אלא שבר אותי, שהיא הבינה, תוך שניה.
אף אחד בעולם לא יכול להיכנס לי ככה לעיניים ולהבין.
ושוב, אני אשמה.
אני עשיתי את מה שעשיתי, אני לא וויתרתי, אני כעסתי- רק קצת...
ואז זה חזר אלי, מהצד השני.
מגיע לי. מגיע לי, מגיע לי, מגיע לי.
לפעמים אני שונאת את עצמי, שאני מטומטמת כל כך.
למה אני כזאת? יש לי בעיה... יש לי המון בעיות... יש לי יותר מדי בעיות. אני לא הייתי רוצה להיות חברה שלי.
שירים של עכשיו:
4AM Forever
Down Goes Another One
No Love
The Thief
Which to Bury, Us or the Hatchet
Animal I Have Become
I"m (not) O.K
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD