I solemnly swear that I am up to no good

בזמן האחרון אני מנוגדת לעצמי יותר מתמיד.

אף-פעם לא הייתי החלטתי במיוחד, או סגורה על עצמי, אבל עכשיו, לפחות לעצמי, זה בולט הרבה יותר.

פתאום אני שמה לב שאני עייפה הרבה יותר, שאין לי מצב-רוח לראות אף-אחד או לצאת מהבית.

כל מה שאני רוצה שיפסיקו להציק לי, שיפסיקו לדבר איתי, מצדי שכולם יכעסו עלי-

אני מרגישה שאני סובלת מעודף תשומת-לב, אפילו שאני יודעת שאני לא.

רק בא לי להיות לבד, לראות איזה סרט או לשמוע מוזיקה, ולבד. רק לבד.

אפילו כשאני יוצאת מהבית, אני עושה את בלי חשק בכלל, רק בגלל שאני לא רוצה לפגוע בחברים שלי, או כי אני מוכרחה.

אני הרבה יותר רגישה ופגיעה, אני מרגישה שאין לי כוח לאף-אחד ושאני מסוגלת לבכות בכל רגע.

אני מתלבשת בבגדים מאוד לא בולטים, ואני בכללי מסוגרת יותר, לא מאמינה שמישהו באמת אוהב, או שלמישהו באמת אכפת.

הדבר הוא, בצד הזה, שיש לי פתאום השראה לדברים יצירתיים יותר-

אני אפילו מדמיינת את האוטופיה שלי, את העולם המושלם שלי.

יש גם, כמובן, את הצד השני.

אני יוצאת מהבית עם חשק, עם רצון לפגוש אנשים חדשים, להתיידד, לראות.

להיות בחרה של אנשים עושה אותי שמחה יותר.

אני זונחת קצת את אלה שאני מכירה בשביל החדשים, לא בצורה רעה כמובן.

אני מתחשבת באופן-יוצא דופן כלפי הנחמדים ולפעמים עם רצון לעקוץ את אלה שסתם מדברים בציניות.

מחזירה באופן שווה לכולם.

אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל, באמת. אני נהיית מאוד אנרגטית וילדותית.

אני רוצה לרוץ, לקפוץ, להציק ולעצבן אנשים כדי שישימו לב אלי.

אני רוצה להיות משהו, להיות מישהו.

אני אפילו מתלבשת באופן בולט- לא בשביל הפוזה, בגלל שלא אכפת לי מאף-אחד, ואני אוהבת את עצמי.

אני יוצאת עם המון ביטחון עצמי והערכה עצמית מהבית, אני מרוממת מבחינה חברתית, נאמנה לחרי האמיתיים.

פתאום אני מאוד אופטימית, ומאמינה בעתיד טוב לבוא.

חבל רק, ששני הצדדים האלה שלי, שכל-כך מנוגדים אחד לשני, נקטעים תמיד בגלל הסביבה.

היא הורסת אותי, מדכאת אותי, גורמת לי להרגיש רע- עם עצמי ועם הסביבה.

כאילו שעשיתי משהו רע.

הסביבה רק פוגעת בי, האנשים פוגעים בי.

ואז, במקום להרגיש שאני יכולה לעשות משהו עם עצמי, או לפחות לחשוב על האוטופיה שלי, להסתגר.

במקום להיות בסדר עם עצמי, או לפחות לכעוס על עצמי, הדבר היחיד שעולה לי בראש הוא-

למה לעזאזל אני צריכה את החיים האלה?

לא, אני לא מתכוונת ל- "יאללה, נחתוך וורידים ונתאבד!", אני מתכוונת לזה שאין לי מה לחפש.

אין לי את האנשים שאני צריכה או בכלל- אני לא מספיק טובה בשביל החיים שלי!

זה רק מדכא לחשוב על דברים כמו- למה אני כאן?

למה נבראתי? מה הוא הגורל שלי?

מה המקום שלי בעולם הזה? האם אני מיוחד?

האם אני בכלל שווה משהו?

למה קרה מה שקרה, למה קורה מה שקורה?

ובשביל בכלל אני צריך את זה?

אז כן, אני מדברת על שאלות משמעות החיים, אבל זה לא זה-

הרעיון הוא שאתה מאבד את כוח הרצון של לברר מה יש בעולם הזה שמשאיר אותך חיי.

אתה מתחיל לחשוב על כמה שלא צריכים אותך, על כמה שאתה מיותר.

וזהו, בעצם.

לא, אני לא מתכוונת להתאבד או משהו.

האמת היא שאני אפילו לא בדיכאון, אני מתכוונת- אני אפילו לא עצובה, ואין לי על מה להיות.

*חג שמח*