I solemnly swear that I am up to no good

ברור שהוא בעצם יודע את זה.

הרי הוא היה הולך למוזיאון המדע הזה המון כשהוא היה ילד.

הוא אהב את זה.

ועכשיו זה כאילו- הכל התפספס, נעלם.

הוא כאילו חוזר להיות ילד.

בשנייה אחת, לפני כמה שנות ילדות טובות ומאושרות, הכל הלך לא.

בשניה אחת, בגלל דבר טבעי כל-כך, שהיה אמור לקרות במילא מתישהו.

בשניה אחת- הוא התבגר.

ואז, הוא כאילו חזר אחורה, להיות ילד.

ילד, שלא יודע דברים ברורים כל-כך כמו "לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא?".

ילד. רק ילד.

"אני מדמיין לי כל הזמן המון ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון. אלפי ילדים קטנים, ואין שם אף אחד-אף אחד מבוגר, זאת אומרת חוץ ממני. ואני עומד על הקצה של איזה שהוא צוק כזה. ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק- זאת אומרת, אם הוא רץ ולא רואה לאן הוא רץ, אני צריך לצאת מאיזה שהוא מקום ולתפוס אותו. זה כל מה שהייתי עושה כל היום. פשוט להיות התפסן בשדה השיפון."

-הולדן קולפילד, "התפסן בשדה השיפון".

כל מה שהוא היה עושה כל היום היה לתפוס ילדים קטנים כדי שלא ייפלו מהצוק.

כדי שלא ייפלו מהצוק- בדיוק כמו שקרה לו.