לפני כמה ימים, כשהיה לי ממש משעמם, נכנסתי לעמודים הראשונים בכתבתי בבלוג.
אחרי משהו כמו 7 פוסטים כבר נקעתי מצחוק.
באמת הייתי כזאת פעם?
בפוסט הפתיחה כתבתי שאני אוהבת את גרין דיי- זה היה נכון.
כתבתי שאני אוהבת את מטאליקה- רק בגלל שקניתי דיסק שלהם?
אף פעם לא התלהבתי מזה, אבל אבא היה נדיב, והיינו בחנות הדיסקים בקניון, אז פשוט קניתי.
בערך הטעות הכי גדולה עשיתי בשנייה בחיים שלי (או שלא- כי אחרי זה נתתי את הדיסק לסתיו, היא התלהבה ממנו יותר ממני).
חחח, גם כתבתי שאני אוהבת את הגורילז, מה שהיה לפחות, נכון יותר מהקטע עם המטאליקה, אבל גם רחוק מעוד מהאמת.
אחרי כמה שורות הוספתי גם את HIM, ששמעתי אז רק שיר אחד שלהם. וגם ממנו לא התלהבתי מי יודע מה... אבל אהבתי את הסמל :]
גם כתבתי שאהבתי את אבריל לאבין למרות שהיא פופ- דווקא נכון.
גם הכתיבה שלי היתה שונה אז- חוץ משגיאות הכתיב, אני מתכוונת.
התייחסתי להכל כמו למשחק, האמת.
היה לי את הכינוי הזה פעם- ~emo girl~,
כינוי שנתתי לעצמי כי הייתי אז נורא בכיינית (והרי אימו בא מהמילה אימושינל, שזה "רגיש" באנגלית...) וגם היה לי את הפוני והכל.
גם כתבתי באחד הפוסטים שאני לא מסתדרת עם המשפחה שלי בכלל, מה שהיה די נכון, אבל הרעיון הוא שהקצנתי את זה וזה נראה כאילו שאני בכלל אל אוהבת אותם.
כי זה היה בערך מה ש"הרגשתי" אז.
וגם היה את הקטע שקיללתי את אמא שלי בטלפון, אחרי שניתקה, בגלל שהתעצבנתי שאני צריכה לחזור מוקדם הביתה- בת כמה הייתי אז, בת 12? עולה לכיתה ז', לעזאזל- מה ציפיתי, שישר ייתנו לי להישאר במדיה עד 2 בלילה?
בעצם, מה שאני מנסה להגיד, זה, שהייתי אז בנאדם שונה. מאוד שונה.
בכיתה ו' אני יודעת שהייתי מה שנקרא וונאבי-
לא בגלל שהתלבשתי בדרך שאני לא אוהבת בשביל להיראות מגניבה- זה לא מה שעשיתי.
באמת אהבתי את סגנון הלבוש, וחלק מהמוזיקה (הקטע עם מטאליקה היה הכי וואנבי שאפשר, אני יודעת, וגם גורילז והים).
זה פשוט ש- באמת התייחסתי לדברים כאילו הם מובנים מאליהם- כאילו, אם מישהו הוא כזה- אז הוא חייב להישאר כזה, וזה הוא וזהו זה.
פשוט- התחלתי להתפתח, להבין מי אני רוצה להיות, מי אני...
לייצג את עצמי בתור משהו.
בניתי לעצמי "תדמית", בערך...
או שזה מה שרציתי לעשות, אני אל יודעת, כי הייתי אז בת 12, סך הכל.
בערך בסוף כיתה ו' ידעתי על הקטע הזה של הסטיגמות והכל, והתחלית לכתוב את הבלוג בערך באמצע הקיץ.
במעבר בין כיתה ו' לכיתה ז'.
בעצם, אני יודעת שעליתי לכיתה ז' בתור אני עצמי, כי הבנתי שלא ככה משחקים את המשחק.
זאת היתה, בערך, ההתבגרות הקטנה שלי, ההתחלה של ההתבגרות, למרות שאני יודעת שילדה אני תמיד אהיה.
התלבטתי די הרבה אם למחוק את הפוסטים האלה- כי הרי הם מציגים אותי באור אחר, שונה לגמרי.
אפילו כשאני קוראת אותם אני לא חושבת שזאת אני- כאילו אני קוראת משהו שילדה אחרת בת 12 כתבה.
אבל החלטתי לא לעשות את זה- כי סך הכל, זה חלק ממני.
חלק מהתהליך הזה של העלייה לחטיבה הכניס בי קצת הגיון, וידעתי שהייתי וואנבי, ואני לא מתביישת להודות בזה.
כולם רוצים להיות משהו שהם לא, לפעמים, וזה בסדר גמור, כל עוד זה במידה-
להתלבש בצורה שלא נוחה לכם, צורה שאתם לא אוהבים, ולשמוע מוזיקה שלא עושה לכם טוב- זה לא בסדר, כי זה לשקר לעצמך.
אבל אם אתה באמת נהנה מזה, ואם אתה לא משקר לאף אחד, ובמיוחד לעצמך, ואם אף אחד לא נפגע מזה- תעשה את זה, כי אם לא- אז זאת כבר הכחשה.
עדיף להיות עצמך ושאף אחד לא יאהב אותך מאשר להיות נאהב ובו בזמן לשקר לכל העולם- כי הרי אתה יודע אז, שמי במחוץ נאהב, ומי שאתה בפנים- אלו שני אנשים שונים. הבנאדם היחיד שייפגע מזה הוא אתה.
דודה שלי באה מחו"ל בהפתעה, היא כרגע נכנסה, אז אניצריכה ללכת. bye bye
אנשים, 3> יו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD