הילדים היפים- היופי הוא בעיני המתבונן
אף פעם לא הייתי יפה כמותם, כמו הילדים היפים.
היה לי סתם שיער חום קצר, עור לא בהיר מדי ולא כהה מדי, ועיניים גדולות, חומות ומעצבנות. לא היו לי תכשיטים או בגדים יפים.
הייתי מהבנות האלה שמתלבשות איך שבא להן, חברות של כולם, כאלו שיש להן המון ידידים וכמעט אף פעם חבר.
הייתי מתלבשת כמו בן, גוזרת את שיערי, עושה שטויות ומשתוללת, לא ממש משקיעה בעצמי, פרועה שכמותי.
תמיד חשבתי, שאם הייתי יפה יותר, מטופחת יותר, הייתי יכולה להיות בדיוק כמוהם, כמו הילדים היפים-
הרי אמא שלי תמיד אמרה לי שאני יפה, חברים שלי תמיד אמרו לי שאני יפה, אז למה, בעצם, למה אני לא כמוהם כבר עכשיו?
למה תמיד אני זאת שיושבת בצד ומסתכלת על הילדים היפים נהנים מהחיים, מדברים וצוחקים, ורק אני עצובה?
מי אמר, בעצם, שאתה לא נחשב לאדם יפה אם רק אתה חושב כך? האין זה מספיק?
-כנראה שבשביל הילדים היפים, זה לא מספיק, ובכלל זה לא עובד ככה, העסק הזה של היופי.
את צריכה שמישהו מבחוץ יגיד לך שאת יפה כדי להיות בטוחה בכך, לא מישהו כמו חבר או ידיד, או אמא או אבא, מישהו אחר.
האמת, שזה לא כל-כך שינה לי, אפילו בהתבגרותי.
השתוללתי, התפרעתי, וכולם כבר היו רגילים.
לא הייתי צריכה להתעסק כל היום באיפור ובשפתונים וכל זה, ובמילא לא הבנתי בזה כלום.
היתה אפילו תקופה מסוימת שבה באמת נהניתי לחיות כך- בלי לדפוק חשבון על מה שאנשים חושבים עלי ועל איך שאני מתלבשת, על איך שאני מתנהגת,
ובכל זאת, תמיד היתה פינה קטנה בלב שלי שאמרה לי שאני עושה את כל זה רק כדי להסיג תשומת לב- וזה היה נכון.
כל מה שרציתי היה שיסתכלו עלי כמו שמסתכלים עליהם, שיאהבו אותי כמו שאוהבים אותם.
רציתי להיות כמוהם, כמו הילדים היפים.
כמובן, הזמן עובר, ואני כבר בת 16, לא יכולה להשתולל יותר, כי זה לא מכובד לנערה בגילי.
אני צריכה להיראות מסודרת ומכובדת, כמו שאנשים מצפים ממני להיראות, במיוחד מאחת כמוני, שממילא אין לה יופי טבעי.
ככה, בגיל הזה, עיבדתי את שמחת החיים שלי- לא יכולתי להשתולל כמו ילדה קטנה, או לפרע את שיערי, כולם כבר חשבו שזה טיפשי כל-כך, והילדים היפים הסתכלו עלי מלמעלה, מרימים את אפם מעלי, בזלזול.
בכל פעם שיצאתי מהבית וראיתי את אחד הילדים היפים, הרגשתי מכוערת.
ליד חברותי היפות והמטופחות, הרגשתי מכוערת, ולא יכולתי לעשות כלום עם הכיעור שלי- אמא שלי לא הרשתה לי להתאפר בגיל כזה, ובכלל, גם כשהצלחתי להתחמק ממנה, במה כבר עזר האיפור?
שנאתי את עצמי כל-כך, התביישתי בעצמי, שאני כזאת...
בכל פעם שיצאתי מהבית דאגתי לחבוש כובע או לכסות את פני בשיערי כדי שלא איראה- וגם כדי שלא אראה.
שלא אראה את הילדים היפים, ושוב, ארגיש רע ואקנא בהם.
כך בעצם קרה שביום קיצי אחד יצאתי מהבית, עם כובע ופוני על הפנים, ונתקלתי, בטעות, באדם אחד די גבוה שבעצמו לא ראה אותי, כזאת נמוכה הייתי.
הכובע נפל מראשי והרוח הקיצית פיזרה את שיערי- והוא ראה אותי, הנה עוד אדם שראה את פני העלובות.
הוא ביקש סליחה ואפילו הרים את הכובע בשבילי.
ביקשתי גם אני את סליחתו, ולקחתי מידו את כובעי, חבשתי אותו, והמשכתי ללכת בקושי שני צעדים כששמעתי אותו קורא לי: "ילדה, אולי לא כדאי שתשימי כך את הכובע, את עוד תתקלי בעוד מישהו, ובכלל, פנים יפות כמו שלך העולם לא רוצה לפספס."
הסתובבתי, הסתכלתי אליו, הורדתי את הכובע וחייכתי.
=]
טוב, זה הסוף, והנה ההפניה
בדר"כ אני לא כותבת "תגיבו" אבל הפעם אני אשמח לביקורת =]
נ.ב- פוסט הבא עוד פוסט לתחרות =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD