I solemnly swear that I am up to no good

אני שומעת, ונעלבת קצת, אבל לא יותר מדי-

מחליטה שזאת בטח סתם אי הבנה.

אז אני מתקשרת, שואלת, בודקת, מבררת...

ואז, למרות שאני יודעת שאני לא צריכה, אני נעלבת, נפגעת.

אבל בסוף, אחרי כמה דקות, איכשהו, אני פשוט מבינה שזה לא באשמתם...

אני באה ממקום שבו אי אפשר לאבד את מה שיש, זה פשוט קשה מדי.

ואני כל-כך דואגמת שעשיתי משהו רע...

דואגת שאני נשכחת ולא חשובה בעיניהם...

ואז אני אומרת את זה- והם כועסים, ובצדק.

גם אני הייתי כועסת אם הייתי במצב שלהם...

אני בערך, בגלל שהם הכי קרובים אלי, מוציאה עליהם את זה, כאילו שהם אשמים, והם לא.

זה פשוט.... כששומרים הרבה בבטן, ובסוף אומרים, ואף אחד לא מקבל את זה, אז אתה מתחיל להאשים את כולם ולא בודק מה לא בסדר בעצמך.

אני באמת מצטערת שאני עושה להם את זה, ושבכל פעם הם צריכים להתעצבן, וגם לעודד קצת, למרות שזה מצב די תקיף.

אבל... אני לא יכולה להפסיק.

גם כשקורה הדבר הכי קטן, אני ישר לוקחת את זה הכי רחוק, הכי קשה לי להתעלם, ואני נעלבת ונפגעת מכל דבר קטן.

העיקר, שאני יודעת שאכפת להם...