טוב, נו מחר...
מחר יום הולדת לבלוג הזה, הבלוג שלי.
יום הולדת שנתיים, כבוד.
וגם... קניתי גיטרה, קלאסית, כמובן, יפה מאוד, וגם טובה.
לא "טובה" כמו של מקצוענים... סתם, טובה, כמו ש"טובה" היא בשבילי.
אני כל-כך ריקנית היום...
אני מרגישה שכואב לי, בלב.
אני מרגישה שרע לי, אבל שעדיין לא הכי רע שיכול להיות...
כאילו, שבעוד שתי שניות, הכל ייהרס לגמרי.
אני מרגישה שהוא כבר לא אוהב אותי כמו פעם, כבר לא מתייחס אלי כמו פעם...
כאילו שאני חשובה לו כמו כל השאר, וזה הורג אותי, כי חשבתי שאני יותר מזה.
אני תרגישה שמה שהיה לי איתה כבר היה, מה שאומר שלא יחזור יותר, וחבל, האמת.
אני מרגישה שהיא חסרה לי. כל-כך. אני כל-כך מתגעגעת אליה...
וגם אליה.
ואני בעיקר מרגישה לבד, ודואגת, בגלל כל-כך הרבה דברים...
בגלל אחות של סבתא, שיש לה סרטן, ולא בטוח שיש מה לעשות עם זה.
בגלל הגשר בשיניים שיעשו לי, שאני עדיין לא יודעת אם יהיו חייבים לעקור שתי שיניים.
בגלל שהגשר הזה עולה יותר מהחיים שלי, ובגלל שהכל הולך להשתנות כל-כך מהר, ואני אצתרך לוותר על כל-כך הרבה דברים, כשאני כבר במילא מוותרת על המון.
בגלל שהבזבוז הבלתי פוסק של הכסף שלי מרושש אותי יותר ויותר מדקה לדקה, ואין לי מושג איך אני אעשה עוד כסף.
בגלל שאני מרגישה שבעוד כמה שנים כבר לא יהיה לי כסף לחיות.
בגלל שאני מרגישה שבעוד כמה שנים, אחרי הבגרויות ובית הספר, אני אהיה הכי לבד שבעולם, הכי עצמאית שבעולם, וזה, הו, כל-כך מפחיד אותי.
בגלל שאני מרגישה שאני לא אתאהב אף פעם, שאני אמות לבד, באיזה חדר, באיזה בית, באיזה חור, לבד.
בגלל שאני פשוט רוצה לראות את החברים שלי, להנות איתם, לצעוק עד השמיים, לעשות משהו משמעותי.
בגלל שאני לא יודעת, למה, אני מרגישה ככה, כי לפני שניה, לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, הכל היה בסדר.
בא לי להצתנף בתוך העצמי ולהיעלם...
זה בסדר אם אתם לא מבינים, אתם לא חייבים להבין.
בכל אופן, עד הבוקר הכל יעבור. הלוואי.
יום מטושטש עומד בפתח
כמו מתלבט עם בכלל לבוא
רק אני נמצא במתח
לא יודע למה לקוות
כל הכלבים נובחים ברקע
אבל בשכונה ממשיכים עוד לישון
אבא מוביל אותי לאוטו
אומר שבסוך הכל יעבור
וימים שקר על הבוקר
זורקים אותי
לרגש נסתר
ללב שנדקר
לצחוק שנשאר
רגעים של צער ואושר
מתנגשים
עוזרים לי לראות
עושים לי לרצות
לקום ולחיות
לחיות את הכל מהתחלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD