אם בנאדם צריך כל-כך הרבה דברים כדי שיסתכלו אליו, כדי שישימו לב אליו, אז הוא ממש ממש מסכן..
פעם, התלהבת מכל העסק הזה, זה נראה לי כל-כך חדש ויפה ומגניב ומיוחד ו- שונה ומוזר...
וזה מה שהכי אהבתי בזה!
ואחרי זה, פתאום את רואה- שזה יותר מדי- שיש יותר מדי כאלו, שזה כבר לא את, שזה כבר לא מיוחד, כי כולם ככה ויותר.
ואת- תקועה איפשהו באמצע וזה מחרפן, וזה משאיר אותך עם שאלות על כמה הם מעדיפים חדשים שכאלה מאשר את החברים האמיתיים שלהם...
וזה רק מרגיש כאילו שמחליפים אותך, כי את לא מספיק טובה, לא מספיק מגניבה בשבילם.
והיסבה היחידה שאת לא- היא בגלל שאת יודעת שזה הכי בשבילך שיש, אבל זה גם, פשוט, יותר מדי.
את רוצה להיות כל זה- אבל איפה תכניסי שם את עצמך?
ועם משלבים זה אף פעם לא יהיה מספיק טוב בשבילם...
מצד אחד- את רק רוצה להרביץ להם ממש חזק, לנער אותם, כי את דואגת (?) או כועסת ובא לך להקיא עליהם.
ומצד שני- את סתם מקנאה כי הם יותר ואת לא, ושום דבר לא מספיק...
ואז, את מנסה לכתוב בבלוג שלך עד כמה שאת מוצאת את זה מפגר, מיוחד, עד כמה שאת גם רוצה להיראות ככה ולעשות ככה, ובראש את בכלל חושבת על זה שזה מגניב ושכולם ילכו לעזאזל- כי אם זה מה שבא לך אז זה מה שבא לך, אבל ת'כלס, אחר כך את לא תעשי עם זה כלום, וגם בזבזת חמש-עשר דקות מהחיים שלך בכתיבת פוסט שאף אחד לא באמת יבין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD