כמה נחמד.
אבל עדיין, לא מתלהבת יותר מדי.
היה אחלה טיול (לנס-ציונה עם הנוע"ל).
הרעיון עצמו היה די חופר (יוונים והכל, היה אמור להיות טיול חנוכה),
אבל עדיין היה מאוד נחמד לצעוק -"אני מתיוונת! אני מורדת במורדים!"- בכל פעם שהיתה תכנה שהפעיל מישהו כביכול יווני.
היה כיף, אבל.
השינה שישנתי בבוקר, מ-12 בלילה עד 11 בבוקר, עזרה לי מאוד-
לא הייתי עייפה בכלל כל הלילה, ולפעמים אומנם היה לי קר, אבל הסתדרתי עם זה, כי הרי הייתי מלאה אנרגיות.
היה נחמד במיוחד מסביב למדורה, למרות שאף- אחד לא הביא גיטרה :]
מה שבאמת עשה לי הלילה הזה היה שראיתי אנשים שלא ראיתי הרבה זמן.
קודם כל- ממזכרת בתיה: עינב,שחר,זלינגר,ירדן, ואני פשוט לא זוכרת את כולם, אבל אני אוהבת את כולם מאוד מאוד מאוד D:
אז עינב לא ראיתי מאז טיול העפלה, והיה כל-כך נחמד לראות אותה שוב.
על שחר בכללנתתי קפיצה כשראיתי אותו, ארך לא השיער (וזה ממש מתאים לו).
האמת, קפצתי שם על כולם, אבלך אני רוצה לעבור לקבוצות אחרות, אז אני לא אמשיך לפרט על מזכרת בתיה :]
טוב- אז גם נס ציונה היו שם, וגם אותם לא ראיתי מאז טיול העפלה.
מאוד נכנסתי לקטע הדפנוני פתאום (המבין יבין), ואיתן גרם לי להרגיש שאני אשכרה מופיעה בברודוואי, ההופעה הכי קצרה בעולם (חמש שניות), על מלא כסף D:
את שני ממש התרגשתי לראות שוב, וחבל שקורל לא היתה, אבל עדיף שאנ'לא אפרט את הסיבות.
הכי חשוב- שיר היתה שם!
זה היה כל- כך נחמד, למרות שלא יצא לנו להיות באותה קבוצה.
מסתבר שמהדריכה שלה והקומונרים שלי גרים ביחד איפשהו בסביבות הקניון.
מגניב, לא?
גם צליל היה, אבל שחר לא. באסה, אבל לא נורא, יהיו עוד טיולים.
בכל אופן, מה שהבנתי מהטיול הזה, כשפתאום הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא להיות ולדבר עם האנשים האלה שלא ראיתי כל-כך הרבה זמן, שאני פשוט לא יכולה להיות כאן יותר. באמת, זה כבר מחליא אותי.
ביום ראשון הייתי בבצפר לשעתיים ואז אמא באה לקחת אותי, חזרתי חולה מהטיול הזה, אבל זה היה כל-כך שווה את זה. שמסגרת השעתיים האלה, היתה הכתבה בערבית שחשבתי שתהיה ביום רביעי- אז לא התכוננתי והגשתי למורה טופס ריק. האמת?- שלי זה לא היה אכפת כל-כך, רק העובדה שאני לא יודעת אם אני אצתרך ללמוד עוד ערבית בעתיד הפריעה לי, כי אני ממש לא מתחברת עם המקצוע הזה (זה לא שאני גזענית או משהו, אני פשוט לא מתחברת אליו).
בכל אופן, הדאיג אותי איך אמא שלי תגיב, בסוף היתה לנו שיחה נחמדה על כמה שמשעמם לי בבצפר- כבר לא מצליחים לעניין אותי בשום דבר, באמת.
והחברים שלי- עוד נושא פתוח לדבר עליו. אני כבר לא יודעת מה איתם, באמת.
או שהם נורא נחמדים וכיף להיות בחברתם- אבל אני מרגישה שהם מזייפים משהו, שזה כבר לא כמו פעם, ואני לא יודעת למה.
ואם באמת כיף איתם, ואין שום זיוף- אז זה נגמר אחרי חמש דקות מאושרות, או שמישהו קוטע את זה, או שזו אני, או שזו הם.
וכמובן, שלפעמים פשוט מדברים, או מתווכחים, או רבים, וזה אומנם נגמר טוב, לפעמים, אבל זה רע, בשבילי. באמת.
ובבית?- טוב בבית הכל בסדר, אני חושבת.
אבא אומר שהוא יקנה לי מגבר טוב, אם אני אקנה את הגיטרה.
למרות שאני עדיין לא לומדת (רק מהאינטרנט), אני בטוהח שלהוציא על דבר כזה את הכסף יהיה קודם כל הכי שימושי, כי אז אני באמת אוכל לעשות עם עצמי משהו, וזה גם יתמרן את אמא\אבא לממןלי שיעורי גיטרה, לפחות עד שאני אוכל לממן אותם בעצמי.
אני גם רוצה ללמוד תופים, האמת, אבל עד כמה שאני יכולה לראות, לצערי זה יחכה עוד המון זמן- מספיק היה לנו קשה להעביר את הפסנתר, אז לעבור עם תופים ממקום למקום כל הזמן יהיה פשוט בלאגן אחד גדול, ואי- אפשר להבטיח שהם יהיו בסדר, ובטח לא שאני אקבל שיעורים מקצועיים בזה ממישהו, עם כל שאר הבעיות...
הייתי צריכה להיות בנאדם אחר, באמת.
אני מרגישה מאוד מזוייפת בבית, עם אמא.
כאילו אני כבר לא יכולה לדבר איתה על הכל, למרות שהיא ממש מנסה לעזור לי, והכל.
נראה לי שאני אפתח את שיחת ה"מעבר" הזאת בקרוב, שוב.
אני רק צריכה עוד סימן שיוכיח לי שזה מה שאני צריכה לעשות, ואני בטוחה שאני אקבל אותו עוד מעט, אבל על זה יהיה פירוט בפעם אחרת.
עם אחותי זה כבר שיפור אחר, לפעמים היא צוחקת על כל דבר ונחמדה והכל, וגם אני, אבל לפעמים, גם כשהכל ממש טוב, בא לי פשוט לירוק לה בפרצוף, או לצרוח עליה שתעזוב אותי, לתמיד, או שתפסיק לנסות לחכות אותי, או מה שזה לא יהיה.
עם אבא הכל בסדר, וכנראה שזה רק בגלל שאני לא מצפה לשום דבר-
לא לכסף, והוא בכל זאת נותן, לפעמים.
לא להסעה לאנשהו, וגם את זה הוא נותן כשיש לו כוח, כשהוא יכול.
עם אבא הכל בסדר.
***
לפני כמה ימים, החבר אולי הכי טוב שלי (תמיר), אני ועוד חברה (אלינה), קיימנו שיחה, אחרי שחברה הכי טובה שלי הלכה עם חבר שלה.
איכשהו הגענו לדבר על מישהו שתמיר לא ממש מסתדר איתו, אבל הם השלימו, אני חושבת, אבל זה לא העיקר-
אני לא אכתוב את כל השיחה, כי הופיעו בה גם דברים אישיים של החבר ועוד כל מיני, אבל בכללי אני אגיד שאיכשהו הגענו לזה שהחבר הזה מזוייף מאוד, מרקיב מסכה והכל. אז ברור שאני יצאתי להגנתו- הוא תמיד נחמד אלי, כיף לי איתו והכל, אז אחרי שהם הסבירו לי שהוא לא באמת כזה נחמד ויורד על כולם, אני אמרתי- "אז איך זה שהוא לא יורד עלי אף- פעם? פעם אחת הוא ירד עלי וזהו, רק אז,"- היתה להם תשובה לזה. תמיר אמר לי ברצינות גמורה, ואני לא מאשימה אותו או משהו, רציתי לשמוע- אני לא כותבת מילה במילה, רק את הכוונה הכללית- שאני לא פוגעת, שאני "חסרת אונים" (או משהו), שאני כזאת "נחמדה" לכולם, כביכול (אני חושבת שזה היה משיחה אחרת).
בכל אופן, אחרי שגם אלינה אמרה (ואני הכחשתי את היותו של החבר הלא ידוע לבוש המסכה), שהוא כן כזה, הבנתי שאני טועה הפעם. רוב הפעמים, גם אם לאנשים אחרים זה לא נראה ככה (ובמיוחד לאנשים מסויימים שמנסים להגיד לי כל הזמן שאני תמיר חושבת שאני צודקת), -אני צודקת, אבל כנראה שבנושאים של העמדת פנים אני לא משהו, כי בטיול גיליתי מעינב שחברה משותפת שלנו (היתה חברה שלה, בכל אופן, הם כבר לא מדברות, ואני לא שמרתי על קשר כי לא יצא איך לשמור)- שגם היא מזוייפת.
בקיצור, מכל הבלאגן הזה (ועוד כמה הערות של תמיר בנושא- "את תמיד מחפשת את הטוב בבנאדם" או משהו), לא ידעתי עם לצחוק או לבכות, לשמוח, או להתבאס- האנשים האלה מעמידים פנים לידי כי אני נחמדה, כי אני משדרת את זה שאני לא מתכוונת לפגוע בהם, וזה הרי טוב, כי זה אומר שבאמת קל לי להתחבר ולדבר עם אנשים, כי הם לא מפחדים ממני או משהו, אבל חוץ מזה שזה מוציא אותי תמימה והכל (מה שאולי אנשים חושבים, הקטע הוא שאני לא), זה גם גרם לי לחשוב, שאם הם הרי מעמידים פנים של קשוחים ליד אחרים, ליד תמיר, או אלינה, ולידי הם בסדר- אז זה לא אומר בעצם, שלידי הם לפחות, הכי קרובים לאמיתיים? אני לא אומרת שישר יהיה להם קל לדבר איתי ולפתוח את הלב שלהם- למרות שזה לפחות מה שאני מנסה לשדר- אבל זה לא אומר שהם בעצם לא צריכים להעמיד פנים לידי- כי גם אם אני אדע את הדברים הכי גרועים עליהם, הם הרי חושבים שאני נחמדה והכל (וזה לא שאני לא נחמדה! אני כן, פשוט לא כל-כך תמימה).
אז, בקיצור, אני באמת לא יודעת מי לידי מזוייף או לא, אבל משהו אחד כן גרם לי לשמוח, משהו שתמיר אמר- שאני תמיד מחפשת את הטוב באנשים.
למרות שהמשפט הזה התלווה לדעתו של תמיר שאני מתייחסת רק לטוב באנשים ולא לדברים הרעים שהם עושים (לא לי, כי הרי אני נחמדה, תמימה ולא פוגעת), או לרע בהם, וזה באמת נכון- חוץ מהקטע של אני לא מתייחסת לרע שהם עושים. אמנם אני לא תמיד רואה הכל, ולא תמיד מגשרת (וכבר עשיתי על זה פוסט), אבל אם אני רואה שמישהו באמת פוגע בחבר טוב שלי (ולא סתם יורד עליו, למרות שגם זה פוגע, ואני יותר מכולם יודעת את זה), אני לפחות מנסה לעצור את זה.
יש אנשים שיבינו על מה אני מדברת- אני באמת אוהבת להתמקד בטוב שבאנשים, בכולם יש טוב, וגם אם הרע גובר על הטוב- זה בעצם קצת כמו יין ויאנג, לא? צריך לדעת לדבר עם אנשים, לגרום להם להבין שכמו שבהם יש רע- בכולם יש. בכולנו יש.
עוד משהו קטן לפני סיום, בגלל שאחותי הקטנה צריכה את החדר לשיעור גיטרה (כן, היא מקבלת ואני לא)-
בזמן האחרון הבנתי שאני בנאדם מאוד רגשני, באמת.
גם אם אנשים לא חושבים את זה, אני באמת כבר לא צריכה לחפש סיבות כדי לבכות- אני בוכה מהדברים הכי קטנים, ואני לא מתכוונת לתת פה דוגמאות עכשיו.
אני גם מתעצבנת מהדברים הכי קטנים, ונעלבת מהדברים הכי קטנים, ושומחת פתאום שוב מהדברים הכי קטנים.
בקיצור, הרגשות שלי באים לידי ביטוי מאוד בולט, בגלל הדברים הכי קטנים, שלא לדבר בכלל על הגדולים, מה שלא בהכרח דבר טוב, אבל לפחות אני לא מזוייפת רגשית. -אני מבינה, בערך, את הרגשות של עצמי, למרות שבלל לא אותי. אני בנאדם די מוזר, אני חושבת.
זהו, איזה פסוט מפורט וארוך, ונקווה שגם מעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD
