יש לי את "התקפי הדיכאון" האלה (הפוסט הקודם), שבהם אני פשוט חייבת מקום לפרוק...
ואחרי שהם עוברים, אחרי שאני מעדכנת, ועושה משהו שיישמח אותי (שותה שוקו, רואה סרט- במקרה הזה, "החוק ע"פ ג'ורג'יה"), אני מיד מעדכנת שוב, כדי שלכל המודאגים, אם יש כאלו, ובכלל, לא תהיה יותר סיבה, ובכן, להמשיך לדאוג.
למרות שסיבות ל"הרגשה הרעה" הזאת תמיד יהיו שם, אפשר לחיות איתם, כי הם חלק ממני, וחלק מהמון אנשים אחרים.
אני חושבת שלפעמים אני פשוט צריכה מישהו שיהיה שם בשבילי, וזה בדר"כ הבלוג, כי אני לא אוהבת להתלונן בפני אנשים אחרים על הדברים האלו, בגלל הסיבה הפשוטה, שהם פשוט, ברוב המקרים, לא מבינים. מה לעשות, רוב החברים שלי לא היו במצב הזה, ואני מקווה בשבילם שהם לא יהיו. קשה לי להודות בזה, כי ת'כלס אני פשוט רוצה להיות כמו כולם, אבל זה לא מה שמשנה...
גם אם הם לא "נמצאים שם לידי" במלוא המובן של זה, כשזה קורה, אני מסתדרת לבד, ואחר כך, אחר כך- כשאני רואה אותם, כל- כך כיף לי, הכי כיף לי בעולם.
בחייצת היה לי משהו כזה-
"התקף דיכאון" כזה, שהמדריכה שמה לב אליו. אני לא אוהבת כשאנשים שמים לב לדברים האלו... ברגעים האלו אני פשוט רוצה להיות לבד.
זה היה כשהשאר הכינו את האוכל, ואני ישבתי בצד עם סבטלנה. כל-כך רציתי את הבלוג שלי באותו רגע, אבל למזלי, בסוף בכלל לא הייתי צריכה אותו, כי התגנבנו לנו, אני והילי (או שזאת היתה סבט?) בחזרה לחדר שבו עברנו את הפעולות, וראינו שם את תמיר ודורין ועוד שתי בנות שאנ'לא זוכרת, ופשוט היה לי כל-כך כיף לראות אותם, אפילו שהם עבדו עלי עם הפלאפון...
הם שימחו אותי, ולמרות שהייתי רוצה שבכל פעם שאני אהיה עצובה אני אוכל לראות את תמיר, או את סתיו או את ליר או את אלינה, זה לא אפשרי, כי אז הייתי צריכה לראות אותם כמעט כל הזמן, והיינו נמאסים אחד על השני, ובכל אופן, הבלוג ממלא את החלק החסר ברוב המקרים...
בכל אופן, כשאני באמת צריכה אותם, הם שם, ואני אוהבת אותם, הו, כמה שאני אוהבת אותם...
בחייצת היתה לנו השבעה, לבוגרת, ואני לא נשבעתי, ובאותה דקה, כשכולם נשבעו, אני לא אמרתי כלום, וחשבתי על מה שיהיה בשנה הבאה...
כשכבר לא יהיה יותר D&D, וכשלא בטוח שאני ארשם לקן, וכשרוב החברים שלי לא ילמדו איתי באותו בית הספר, וכשיהיה לי כל-כך קשה לראות אותם עוד פחות מהרגיל...
אבל למזלי, אני תמיד אמצע זמן לבוא לקן, ואני בטוחה שנמשיך ללכת להפוך, ולרבוץ אצל תמיר, או בקניון, כשמשעמם ביום שישי, ובכללי, כשנחזור לשגרה, אולי, פתאום, הכל יהיה טוב יותר, כי אני מרגישה, ברצינות, שהשנה שעברה עלי היתה אחת היותר מוזרות, פרועות, ומיוחדות שהיו לי.
וכמה שסבלתי בשנה הזאת, והשביתה המעאפנה דפקה לי (ולכל השאר) את סדר הזמן בשנה...
אבל משום מה, אני מרגישה, שהשנה הבאה תתחיל טוב... אני מרגישה שהשנה הבאה תהיה בסדר.
אני מרגישה שהכל יהיה בסדר.
אני מתגעגעת מאוד לסתיו, שתחזור כבר מהסמינר שלה... אני אראה אותה רק עוד איזה שבוע, גאדמט...
את זה אתם צריכים לקרוא.
אין לי מושג איך אני עומדת לעשות בגרות במתמטיקה... אפילו את עבודת הקיץ לא התחלתי, ויש לי הרגשה שאני לא אסיים אותה בזמן =\
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD
