דבר תורה

אני מתנצל מראש על אורך הבלוג אבל זה הנושא עליו אני עתיד לדון מחר בכנס של התנועה המסורתית בירושלים .

תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד א

שאלו שאלה זו מרבי תנחום מנוי :

 מהו הדין לכבות נר מפני החולה בשבת ? 

פתח ואמר: אתה שלמה,  היכן חכמתך, היכן ההגיון שלך  

לא דייך שדבריך סותרים דברי אביך,  אלא שדבריך סותרים זה את זה! 

דוד אביך אמר :"לא המתים יהללו  יה" (תהלים קטו), 

ואתה אמרת: "ושבח אני את המתים שכבר מתו..." (קהלת ד) , 

וחזרת ואמרת: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט) .

לכאורה השאלה שבמבוא לדיון היא שאלה הלכתית: האם מותר לכבות נר בשבת לצורך חולה. אבל השאלה איננה מנוסחת בצורה ברורה, האם החולה במצב קריטי "חולה שיש בו סכנה"? האם זו שאלה של פיקוח נפש?העיקרון של "פיקוח נפש", שהצלת חיים קודמת לקיום שאר המיצוות, נקבע כבר במשנה במסכת יומא (משנה יומא ח: ו-ז). השאלה אם מותר לכבות את הנר לנוחות החולה ("שיישן") נידונה בפיסקה הקודמת במסכת שבת בהמשך למשנה (הקובעת שאסור, אך פוטרת מעונש את המכבה),  אין כל צורך לחזור על הדיון כאן. השאלה איננה הלכתית טהורה, ועל כן גם לא בא בהמשך בירור מדויק של הסיטואציה , כמקובל בסוגיות ההלכתיות בבבלי.

יש לשים לב שהשאלה קשורה בנר והיא מצויה בפרק השני של מסכת שבת , הפרק הקרוי "במה מדליקין" . פרק זה דן בהלכות הדלקת הנר בשבת. מצוות הדלקת נר של שבת, שחכמים קבעו לה ברכה בפני עצמה, היא ממאפייני השבת. אם כך יש להבין את השאלה בצורה שונה לחלוטין . אין זו שאלה הילכתית אלא שאלה ערכית: מה מעמד השבת, המיוצגת על ידי הנר מול חיי האדם, המיוצגים על ידי החולה. הנר של שבת דולק ואין חשש שיכבה מעצמו. האדם הוא חולה,חיו תלויים על בלימה. לכאורה מצוות השבת היא נצחית ואילו חיי האדם תלויים על בלימה. האם נבטל את נר השבת מפני האדם החולה

מי הוא רבי תנחום דמן נוי אין אנו יודעים. אין הוא נזכר עוד בספרות התלמודית. אפשר שהוא רבי תנחומא, הדרשן הארץ ישראלי הידוע בן הדור החמישי. התשובה היא מדרש אגדה לכל דבר. רבי תנחום משיב בשלשה פסוקים העוסקים בעדיפות של החיים על המתים ושל המתים על החיים. הפסוק מתהילים "לא המתים יהללו יה" סותר את הפסוק מקהלת "ושבח  אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", שסותר פסוק נוסף מקהלת "כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת. בפסקה הבאה מפורקת הסתירה שבין הפסוקים.

זה שאמר דוד "לא המתים יהללו יה " כך אמר:

 לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות,

שכיון שמת - בטל מן התורה ומן המצות,

ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו

... ושאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו –

שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה,  וכשאמר (שמות לב): זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך - מיד נענה,  ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו?  

וזה שאמר שלמה: "...כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת"

– כדברי רב יהודה בשם רב. ...

הפסוק "לא המתים יהללו יה" מלמד אותנו שהחי יכול לקיים מצוות וללמוד תורה , בזאת הוא עדיף על המת. הפסוק מקהלת "ושבח אני את המתים" קובע שזכות האבות המתים לצרך ביטול גזירה מלפני הקדוש ברוך הוא עולה על זכות החיים. מבלי להעמיק ברעיון של "זכות אבות", אפשר לקשור זאת לעקרון הקודם. כל עוד האדם חי הוא יכול לקיים את חובותיו המוסריות ("לעסוק בתורה ובמצוות"), אך הוא יכול גם לעשות את ההיפך. רק אחרי מותו של האדם ניתן לקבוע אם היה "צדיק" או "רשע", שהרי כל עוד הוא חי הוא יכול לשנות את מצבו בכל עת. נותר לנו עכשיו לקבוע מה מוסיף הפסוק "כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,(תהלים לט) "הודיעני ה' קצי!..." אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם.

"ומדת ימי מה היא?..." –

גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. "

...ואדעה מה חדל אני" - אמר לו: בשבת תמות.

אמות באחד בשבת! –

אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

אמות בערב שבת! –

אמר לו: (תהלים פד) כי טוב יום בחצריך מאלף.

 טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה

מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח

 הדרשה פותחת בפסוק מתהילים בו שואל דוד שלש שאלות את הקדוש ברוך הוא. לשתי השאלות הראשונות : "קצי" ו"מדת ימי", מסרב הקדוש ברוך הוא להשיב, אולי מפני שהן עוסקות בעתיד. אדם , בשר ודם, איננו רשאי לדעת מה יהיה סופו וכמה זמן יחיה. קיצו של אדם –אם יהיה "צדיק" או "רשע" הוא בידי האדם עצמו. גם מספר הימים שנותרו לאדם אסור שיתגלה לאדם. אבל השאלה השלישית "אדעה מה חדל אני" זוכה למענה. השאלה הזו עוסקת במצבו של האדם כלפי הבורא "מה חדל אני" והנה התשובה על כך היא שהוא עתיד למות ביום השבת, כמובן שעל פי התשובות הקודמות עדיין אין דוד יודע כמה שבתות נותרו לו. איך עונה תשובה זו "בשבת תמות" על השאלה "מה חדל אני" אנו נלמד בהמשך. אותנו מענינת הקביעה שיום המוות נקבע לשבת דווקא. גם את דוד מעניינת הקביעה הזו והוא שואל מדוע בשבת דוקא? על השאלה מדוע לא ביום ראשון הוא מקבל תשובה שנראית מתחמקת לכאורה. הקדוש ברוך הוא איננו יכול לדחות את תחילת מלכותו של שלמה. נצא מתוך ההנחה שבתקופת התלמוד ברור שהא-ל עומד מעל לזמן ואיננו כפוף לזמן או לגורל. מדוע אם כן לא נקבעה תחילת מלכותו של שלמה לאחד מימי החול בשבוע ? תשובה אפשרית על כך היא שהקדוש ברוך הוא אינו מתערב בהיסטוריה, בפוליטיקה (להבדיל מהתערבותו בגורל אנשים). יום השבת מתאים אם כן להיות יום מותו של דוד כי יום זה מופקע מסדר השבוע הרגיל, זה היום בו צריכה ההיסטוריה לשבות (לפחות מנקודת מבטו של הקדוש ברוך הוא).

 אבל יש גם צד נוסף בתשובה. הא-ל אינו רוצה לקצר את ימי דוד, הא-ל רוצה לתת לדוד ללמוד תורה עוד יום. כאן לראשונה יש קביעה של סדר עדיפות במצוות – לימוד התורה של דוד עדיף על הקרבנות שעתיד שלמה להעלות.  

 (מכאן ואילך) כל יום שבת היה יושב ולומד כל היום.

אותו היום שצריך היה למות

 עמד מלאך המות לפניו

ולא היה יכול לו, שלא פסק פיו מלימוד

אמר: מה אעשה לו ?

היה לו גן עצי פרי מאחורי ביתו

בא מלאך המות ועלה והרעיש באילנות

יצא (דוד) לראות , היה עולה במדרגות

נשברה המדרגה מתחתיו

השתתק ונחה נפשו (מת).

הסיפור הזה הוא התשובה לשאלת דוד "אדעה מה חדל אני". דוד סבור שהוא אינו "חדל". הוא נלחם בחידלונו באמצעות לימוד התורה. הוא לומד כל שבת. שבת הוא אם כן היום שמופקע מההיסטוריה לטובת לימוד התורה. אכן כל עוד דוד לומד תורה אין מלאך המות יכול להמיתו. מלאך המות מערים על דוד ומסיח את דעתו. המטפורה החזקה בה משתמש הדרשן היא שכשדוד עולה במדרגה היא נשברת. דוד רוצה להתקרב לאידאל של לימוד התורה המנותק מכל מה שמסביב, הוא נכשל ומת. >מסתבר שהשבת האידאלית היא זו שבה האדם מתנתק מכל עשיית החולין ועוסק בדבר אחד – בלימוד התורה. אבל באותו סיפור שבה מציג הדרשן את האידאל הוא גם מציג את שברו- האדם אינו יכול להתנתק לחלוטין ואינו יכול לעסוק רק בתורה, האידאל אינו ניתן למימוש, ואנו נותרים בני תמותה

אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה?

שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך - הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו.  

לא יפה אמר שלמה (קהלת ט) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת?

 וכאן אנו חוזרים גם לפסוק המעדיף כלב חי מאריה מת. לכלב חי צריך לתת מזון, אריה המת צריך לתת כבוד. בעוד שלטובת הכלב מותר לחתוך נבלה ולטלטלה, באריה המת – גופת דוד- אסור לגעת, וצריך להניח עליה "ככר או תינוק" ורק אז כשהגוף בטל לככר או לתינוק , רק אז מותר לטלטל את הגופה. עם זאת כבוד הנפטר הוא ערך שמצדיק צורה כזו של הערמה. שמירת השבת איננה ערך עליון. השבת נועדה להתנתק מהחולין ולעסוק בתורה אבל האידאל אינו ניתן להגשמה. יש כלבים שיש להאכיל יש נפטרים שצריך לכבד , ויש למצוא את האיזון.

ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון (שנשאלתי מלפניכם):

נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר

מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקדוש ברוך הוא.

עד כמה השאלה איננה הלכתית תעיד התשובה הסופית – היא איננה נתמכת בפסוק (אף כי בודאי הוא מכוון למשלי כ: כז "נר ה' נשמת אדם"). "נר של בשר ודם" הוא נר של שבת, נשמת אדם היא נרו של הקדוש ברוך הוא, סדר העדיפות ברור. לא מדובר כאן על פיקוח נפש, מדובר כאן על איזון – השבת היא כלי כדי לתת לאדם מקום וזמן לעסוק בתורה, היינו להיות נרו של הקדוש ברוך הוא