דבר תורה

גם הפוסט הזה הוא שיעור שהכנתי לכנס התנועה המסורתית שהתקיים ב 16/10/08.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א

הסיפור הזה הוא אחד המפורסמים מבין סיפורי השבת ומעשי החכמים. לכאורה סיפור פשוט יוסף מוקיר שבת ידוע בהיותו מכבד את השבת. בזכות שהוא קונה דגים לשבת הוא מקבל את כל הרכוש של שכנו הנכרי (=הגוי).

מה רוצה הסיפור ללמדנו? האם יש כאן הבטחת שכר לשומרי שבת? מדוע זוכה יוסף לעושר? מדוע מאבד הגוי את כל רכושו?

חילקתי את הסיפור ל7 חלקים (כמנין ימי השבוע...). לצורך הגילוי הנאות עלי לציין שקראתי את הפרשנות של יונה פרנקל לסיפור לפני מספר שנים (יונה פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, תל אביב 1981). שם הוא דן בסיפור מבלי לעסוק במבנה. בספר בו עוסק יונה פרנקל במבנה סיפורי האגדה (יונה פרנקל , סיפור האגדה  - אחדות של תכן וצורה, תל אביב 2001), הוא מזכיר את הסיפור בהערת שולים בלבד ואינו מפרט את המבנה ומשמעותו. הפרשנות שלי הושפעה רבות מספריו של יונה פרנקל אך לא היה לי זמן לבדוק אלו מדברי לקוחים מספרו.  נחזור לסיפור - החלק הראשון הוא כעין מבוא:

יוסף מוקיר שבת

היה אותו נכרי בשכנותו,

שהיו לו נכסים רבים מאד

חלק זה הוא אקספוזיציה.הוא חושף את שתי הדמויות ומקשר ביניהן. שני שכנים האחד מוזכר בשמו, "יוסף", וכינוי "מוקיר שבת". השם והכינוי חושפים את מוצאו היהודי. השני הוא נכרי בעל נכסים רבים, אך חסר זהות. צריך לשים לב שלשתי הדמויות יש אפיון. האחד מכבד את השבת לשני יש רכוש רב.  מכאן מתגלגלת העלילה ב 6 חלקים. ניתן להבחין בסימטריה כיאסטית (כלומר יש קשר עלילתי בין חלק א' לחלק ו', בין חלק ב' לחלק ה' ובין חלק ג' לחלק ד'), ודרך הסימטריה הזו ניתן לגלות את הרובד העמוק של הסיפור.

אמרו לו כלדיים (ידעונים):

כל הנכסים – יוסף מוקיר שבת יאכל אותם

כלדיים – חוזי עתידות – מבשרים את העתיד – כל הנכסים של הנכרי יאכלו על ידי היהודי. הם אינם מפרשים את  ההגיון שבכך. מבחינתם העתיד לבוא איננו קשור במעשי האדם. הסתמיות חסרת הפשר של העולם הנכרי תחזור אלינו בהמשך הסיפור. נבואתם איננה רק חיזוי העתיד אלא תחילת התהליך להגשמתו.

הלך ומכר את כל נכסיו.

קנה בהן מרגלית , נתנה בכובעו.

הנכרי מתחכם. אם כל נכסיו עתידים לעבור לשכנו הוא יגן עליהם בגופו. כאן עלינו לעצור ולשאול האם הנכרי מאמין שנבואת הכלדיים עתידה להתגשם? בעיני הנכרים הנבואה מציינת את גזירת הגורל. הנכרי שלנו גם מאמין שהנבואה תתגשם, אך גם מנסה להפר אותה בכך שמעתה ואילך יהיה כל רכושו צמוד לגופו. כך מתגלה יהירותו של הנכרי. יהירות זו ריקה- מבלי לדעת בנסיונו להפר הוא  דוקא מקדם את הגשמת נבואת הכלדיים.

בזמן שעבר במעבורת – הפריחו הרוח,

זרקו למים, בלעו דג.

הרכוש – שהומר למרגלית - נלקח מן הנכרי ונבלע על ידי דג.

דגו (את הדג) והביאוהו בערב שבת עם חשיכה.

אמרו: מי יקנה אותו בשעה זו?

אמרו להם: לכו והביאוהו ליוסף מוקיר שבת, שרגיל לקנות.

הביאוהו אליו.

בחלק זה של הסיפור מתחילה הסימטריה בין שני חלקי הסיפור. בחלק ג' המרגלית שבכובע נלקחה מן הנכרי. בחלק ד' הדג שבלע את המרגלית מגיע אל יוסף. אבל יש מרכיב ששובר את הסימטריה . בעוד הרוח שמפריחה את הכובע היא סתמית ככל שהדבר נוגע לנכרי, שהרי רק אנו, הקוראים, יודעים שהיא חלק מהגשמת  נבואת הכלדיים. לעומת זאת הדג מובא אל יוסף בגלל שבערב שבת רק הוא יקנה את הדג, והמספר מדגיש עובדה זו בפנינו. מול הגורל חסר הפשר השולט בחיי הנכרי יש הסבר מוסרי לגורל היהודי.

מדוע קונה יוף אתהדג ? האםלא קנה עד כה דגים ?

קנה אותו,קרע אותו,מצא בו מרגלית,

מכרה בשלש עשרה עליות של דנרי זהב.

אם הגוי מכר את רכושו וקנה מרגלית, יוסף קנה את הדג, הוציא מתוכו את המרגלית והפך אותה לרכוש רב:"שלש עשרה עליות של דנרי זהב". עליה (לפי פירוש רש"י) היא חדר (עליית גג) או  כלי (לפי פירושו של שטיינזלץ). יש משמעות למלה "עליה" – הרכוש עלה מדרגה .

כאן נחשף גם הניגוד בין הדג של יוסף והכובע של הנכרי. הכובע הוא לבוש מיותר, חסר תכלית כשלעצמו. מי שמכסה את ראשו מפני הקור יכול לעשות זאת במטפחת או צעיף (הגוי כמובן איננו זקוק לכיסוי ראש במצווה דתית,  כיסוי הראש של היהודי נועד להבדילו מהנכרי). שלא כמו הכובע הדג הוא מזון חיוני. עבור יוסף הוא גם המזון שיזין אותו ואת משפחתו, וגם הדרך לקיים את מצוות השבת.     

פגע בו אותו זקן, אמר:

מי שלווה לשבת – השבת פורעת לו

הזקן היהודי הוא הניגוד לכלדיים. הכלדיים גילו את העתיד ללא פשר. הזקן מפרש את העבר. ליהודי (וליהודיה) לא צריך להיות עניין בעתיד – העתיד יקבל משמעות בהתאם למעשה האדם, לטוב או לרע, כמו שהראיתי בפוסט הקודם על  נר של שבת . בסיפור שלנו ההווה מפרש את העבר.

הזקן מפרש שמי שלווה לצורך השבת - השבת תחזיר לו. בכך יש כאן קביעת עמדה לגבי הרכוש. אם עבור הגוי הרכוש היה התכלית, הרכוש הוא המאפיין את הנכרי בסיפור הזה. עבור יוסף הרכוש הוא רק אמצעי לכבד את השבת.

הסיפור עוסק בתפיסות עולם – תפיסת העולם של האמונה היהודית (כפי שאולי רואה אותה המספר) לפיה האדם מקנה משמעות למתרחש בחייו באמצעות מעשיו, לעומת תפיסת העולם הנכרית (כפי שרואה אותה המספר) בה חיי האדם נקבעים על  פי הגורל חסר הפשר וחסר משמעות.

ויש גם את השבת, ובסיפור שלנו יוסף מכבד את השבת באכילת דגים. אין כאן ריצה אחר "הידור מצווה", אין קיום מצווה לראוה, ואין התהדרות בדיקדוקי איסור והיתר - יש כאן רק קיום המצווה בצורה פשוטה ותכליתית.