דבר תורה

קראתי הבקר,ואני חייב להודות שלא בעיון רב, מאמר של יעל פז-מלמד (מעריב) על התרסקות השמאל. היא טוענת שהשמאל המיוצג ע"י מר"ץ התרסק מזמן ואילו השמאל "האמיתי" היום, היינו העבודה וקדימה,דווקא הגדיל את כוחו. בקצת מאמץ היא הייתה יכולה לכלול ב"שמאל" שלה גם את הליכוד, מה שהיה מעניק ל"שמאל" ניצחון גורף.

לא נראה לי שניתן להתמודד עם הבעיה הו באמצעות שינוי הגדרות. יתר על כן, עצם הדיבור על המתרחש בחברה בארץ, ותהליכים חברתיים מקבילים קיימים גם בחברות דמוקרטיות אחרות,במונחים של "קריסה" , מונח שלקוח יותר מתחום הספורט התחרותי,  צריכיםלכוון אותנו לחשוב שהבעיה היא רחבה יותר.

הפוליטיקה היום,ברוב החברות הדמוקרטיות, שוב איננה מאבק אידאולוגי כפי שהייתה בחלקה, מסוף המאה 19 ועד שנות ה 70 של המאה ה 20. כמובן שאף פעם הפוליטיקה לא הייתה מאבק אידאולוגי טהור. מאבק על שלטון הינו, ותמיד היה, מאבק כוחני על שליטה וכוח. מנהיגים "אידאולוגים" רבים הושחתו על ידי הכוח. אבל תקופה ממושכת, בין מאבקי הכוח, עסקו חלק מהנהיגים או אנשי רוח בסביבתם בליבון המשנה האידאולוגית החברתית שבשמה הם פעלו.

האם התמוטטות המרכסיזם-לניניזם מקורה בפשיטת רגל אידאולוגית? אינני מרכסיסט, ורבים כמוני רשאים לחשוב שהמרכסיזם לא היה התשובה הנכונה לתחלואי החברה. אבל ההתמוטטות של ברית המועצות היא בראש ובראשונה בעיה של התנוונות השלטון ולא בהכרח  מעידה על תקפותה של התורה החברתית אותה ניסה אותו שלטון לקדם (אם כי ספק אם לאחר מות ברז'נייב מי ממנהיגי ברית המועצות העמיד בראש מעייניו את קידום התורה המרכסיסטית). אם השמאל בעולם "לא  רלבנטי"? כל עוד השמאל יתבצרבעקרונות של המרכסיזם וימשיךלחשוב שהבעיה היא מלחמת מעמדות, וידביק ליריביו תויות של "קפיטליסטים" ו"קולוניליסטים" השמאל ימשיךלתתמענה לא רלבנטי. אבל העיה החברתית קיימת.הפערים החברתיים מעמיקים. המצוקות החברתיות אינן זוכותלמענה הולם של השלטון , והתקציבים החברתיים הם הראשונים לקיצוץ בכל משבר כלכלי, בעוד השלטון מנסה לרפא את תחלואי הכלכלה במתן הטבות לשכבות המבוססות.

הבעיה של השמאל בארץ מורכבת  עוד יותר. כבר בשנות העשרים הדביק השמאל הציוני תגיות מרכיסיסטיות לסכסוך הישראלי- ערבי. עם זמן הוקצנו העמדות.הישראלי הציוני היה לקולוניאליסט הכטבשוכובש בעוד הערבי הוא ה"מנוצל". כריכת המאבק החברתי בין מנצלים ומנוצלים  בבעיה היהודית-ערבית היא הגורם האמיתי לכשלון השמאל. בעיני רוב הציבור המיעוט הערבי איננו רק מעמד מנוצל אלא גם סכנה קיומית. לא מדובר בחשש הישן מפני התקוממות המנוצלים על מנצליהם . מדובר במאבק פשוט על הזכות לשבת בארץ הזאת , מאבק שכיום מגובה בסכסוך דתי.

"קדימה" ו"עבודה" אינן מפלגות שמאל. שתיהן מפלגות מרכז ושתיהן בתהליכי ניוון מתקדמים. יש בעבודה יסודות של שמאל כמו אמיר פרץ חלי יחימוביץ ואולי אופיר פינס - כל עוד הם לא יהיו בעמדות ההשפעה העבודה תשאר מפלגת מרכז מנוונת. 

מה שנשאר ב"שמאל" זה השמאל הקיצוני שיותר משהוא שמאלני הוא מפלגה פלשתינית אשר שאיפתה להפוך את המדינה הציונית למדינה דו לאומית. בסדר העדיפות הלאמי הערבי כמעט שלא נותר מקום לתיקון המצוקות החברתיות שכן הטיעון של ההנהגה הערבית הוא שפתרון המצוקות החברתיות בחברה הערבית יפתר עם פתרון הבעיה הלאומית הפלשתינית. אין כיום בציבור הערבי מנהיגות לגיטימית התומכת בדו קיום עם ערבי יהודי בתחומי מדינה ציונית (אף כי אני מזהה כמיהה עזה בציבור הערבי לשיתוף פעולה יהודי ערבי ברמה המקומית).

אם השמאל שואףלהגיע לעמדת השפעה הוא חייב להתמודד בשלש חזיתות. בחזית החברתית השמאל צריך להגדיר תורה סוציאל דמוקרטית שתהיה חזקה דיה בכדי להתמודד עם הקפיטליזם הליברלי, תוך הפקת לקחים מדעיכת המרכסיזם. בחזית הדתית השמאל צריך ילהבין שהדת איננה אופיום להמונים.  האקויולנט העדכני  של הפרולטריון איננו סובל מהדת אלא בראש ובראשונה מהאופיום ומהאופיאטים הסינטטיים. הדת מנצלת את המצוקה של אלו שגם הממשל וגם השמאל זנחו אותם, ומגייסת אותם לשורות לוחמי הטירור הדתי. 

השמאל צריך לחבור לזרמים המתונים בדת (אם ביהדות, אם באסלאם ואם בנצרות), ולהיאבק איתם בכל כוחו בדת הפונדמנטלסטית. בעברית פירושו שאסור שמחזה הסוריאליסטי שבו יוסי שריד יושב באותה ממשלה לצד אריה דרעי יחזור בכל גרסה שהיא.

והשינוי המהותי באמת שהשמאל צריך לעבור הוא בחינה מחדש של יחסו לציונות ולסכסוך הציוני-פלשתיני. השמאל צריך לקבוע עמדה ברורה ביחסו למדינה הציונית. אם השמאל יבחר בעמדה הערבית ויתמוך במדינה דו לאומית הוא יחבור לשמאל הקיצוני ויאבד את יכולתו להיות גשר בין הציבור הערבי לציבור היהודי. אם השמאל יקבל את עקרון המדינה הציונית  ויילחם במסגרת זו  כנגד קיפוח המיגזר הערבי זה יהיה מאבק לגיטמי, גם אם בשלב הראשון לא תהיה מנהיגות ערבית שתצטרף אליו. אם השמאל ימשיך לשתוק או לגמגם הוא יאלץ לקבל את הממצא החשוב ביותר מתוצאות הבחירות האחרונות - שהשמאל איבד גם את המיגזר הערבי וגם את המיגזר היהודי.

שבת שלום

 .