דבר תורה

הסיפור על שלש מאות הנזירים

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צא , תרגום שלי (המקור בסוף הפוסט):

שלש מאות נזירים עלו (מן הגולה) בימי שמעון בן שטח

מאה וחמשים מצא להם פתח (עילה להתיר את נדר הנזירות)

ומאה וחמישים לא מצא להם פתח.

עלה לפני ינאי המלך (אלכסנדר ינאי) אמר לו:

שלש מאות נזירים עלו

וצריכים תשע מאות קרבנות

תן להם אתה מחצית ואני מחצית.

נתן להם ינאי מחצית.

הלכה לשון הרע ואמרה לא נתן שמעון (בן שטח) כלום

שמע וברח.

אחרי ימים באו פרסיים מכובדים

אכלו על שולחן ינאי המלך.

אמרו : זוכרים אנו שהיה כאן זקן אחד

והיה אומר לנו דברי חכמה.

אמר לאחותו : שלחי והביאי אותו.

אמרה לו : תן לי מילה (הבטחה שלא תפגע בו) והוא יבוא!

נתן לה מילה ובא וישב בין המלך למלכה.

אמר לו: מהו זה (שתשב בין המלך למלכה)?

אמר לו: שכתוב בספר בן סירא

פאר את התורה (תלמד תורה) ותרוממך ובין נגידים (שליטים) תושיבך.

אמר לו : למה רמית אותי?

אמרלו: חס ושלום לא רימיתי אותך.

אלא אתה נתת משלך ואני משלי

שכתוב כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב)

אמר לו: ולמה לא אמרת לי ?

אמר לו:אילו אמרתי לא היית עושה.

אמר לו: ולמה ברחת ?

אמר לו: שכתוב "חבי (התחבאי) כמעט רגע עד יעבר זעם" (ישעיה כו כ).

מזג לו כוס. אמר לו : ברך!

אמר: נברך על המזון שאכלו ינאי וחבריו.

אמר לו: מימי לא שמעתי ממך דבר כזה!

אמר לו: מה רצונך שאומר, נברך על המזון שלא אכלתי?

מזגו לו כוס שני (אחרי שאכל מעט) , אמר נברך על המזון שאכלנו

אחד הענינים בהם עוסקת פרשת נשא הוא דיני הנזיר:

במדבר פרק ו

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיקֹוָק:

      הנזיר איננו שותה יין, איננו מסתפר או מתגלח ואיננו נטמא למת. בתום תקופת הנזירות הוא מביא קרבן יקר למדי:

(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:

(טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:

הנזיר נדרש להביא שלש בהמות: כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים. נוסף על הסבל שבגידול השער ובהמנעות משתיית יין (כולל אכילת ענבים) נדרש הנזיר להשקיע סכום לא קטן בקרבנות ובניגוד למצורע למשל אין כאן אפשרות של המרת הקרבן היקר בקרבן זול (עוף במקום כבש) לעניים. זהו הרקע לסיפור שלנו על ינאי המלך ושמעון בן שטח החכם.

שלש מאות נזירים עלו (מן הגולה) בימי שמעון בן שטח

מאה וחמשים מצא להם פתח (עילה להתיר את נדר הנזירות)

ומאה וחמישים לא מצא להם פתח.

הסיפור נפתח  בהצגת הרקע. שלש מאות נזירים עולים מן הגולה . יש כאן בעיה הילכתית שלא נדון בה (האם נזיר שנדר בחוץ לארץ נדרו תקף). אבל הבעיה מורכבת יותר. חכם הדור הוא רבי שמעון בן שטח. אנו יודעים שהוא חכם בתקופת החשמונאים והמסורת התלמודית קובעת כי היה אחיה של שלומית/שלומציון שהיתה אשת המלך החשמונאי יהודה אריסטובלוס ואחר מותו נשאה (התייבמה) לאחיו אלכסנדר ינאי שירש את כסאו. ינאי נדרש לפתור לנזירים את מצוקתם, הם נדרו נזירות ועמדו באיסורי הנזיר אבל אין להם בהמות לקרבן. כבר בנקודה זו מופיעה הדיכוטומיה , ההפרדה בין ממון וכוח לעומת רוח וחכמה. הנזירים מדו במה שנדרש מהם בכוח הרצון, אבל התורה לא הסתפקה בכך והם נדרשים להביא קרבן. שמעון בן שטח חש חובה להשלים את המשימה.הוא מתיר למחצית (שוב מחצית!) מהנזירים את הנדר אבל למחצית הנזירים אין התרה והם נדרשים להביא קרבן.

עלה לפני ינאי המלך (אלכסנדר ינאי) אמר לו:

שלש מאות נזירים עלו

וצריכים תשע מאות קרבנות

תן להם אתה מחצית ואני מחצית.

נתן להם ינאי מחצית.

שמעון מגייס את המלך ינאי . הוא מספר לו סיפור שמחציתו (שוב מחצית...) אמת. יש שלש מאות נזירים . הם צריכים 3 בהמות לקרבן לכל אחד. ינאי מוכן לתרום חצי, והוא תורם קרבנות למאה וחמשים נזירים. מה שינאי אינו יודע הוא שלמאה וחמישים האחרים נמצא פתרון הלכתי בצורת התרת נדרים. כבר בנקודה זו יש לשאול מדוע לא מצליח בן שטח להתיר את כל שלש מאות הנזירים. נחזור לשאלה זו בסוף הסיפור. ינאי אינו יודע בעת שהוא תורם שבן שטח התיר את נדרם של מאה וחמישים נזירים אבל הוא יגלה זאת במהרה.

הלכה לשון הרע ואמרה לא נתן שמעון (בן שטח) כלום

שמע וברח.

הסוד נתגלה ושמעון בן שטח בורח מפני זעם המלך.

אחרי ימים באו פרסיים מכובדים

אכלו על שולחן ינאי המלך.

אמרו : זוכרים אנו שהיה כאן זקן אחד

והיה אומר לנו דברי חכמה.

המלך מארח לסעודה משלחת מכובדת מפרס.אבל לאורחיםהאוכל לא מספיק והם מבקשים לשמוע דברי חכמה. האוכל , ההנאה מהמזון, איננה מספיקה. האורחים מבקשים למלא את החסר בתרבות, בחכמה. הסעודה של הפרסיים היא תמונת ראי של נדר הנזירים . המלך ואורחיו נהנים מהאוכל הנזירים מתנזרים מההנאה. האורחים מבקשים חכמה, הנזירים נדרשים לשלם קנס.

אמר לאחותו : שלחי והביאי אותו.

אמרה לו : תן לי מילה (הבטחה שלא תפגע בו) והוא יבוא!

נתן לה מילה ובא וישב בין המלך למלכה.

אמר לו: מהו זה (שתשב בין המלך למלכה)?

אמר לו: שכתוב בספר בן סירא

פאר את התורה (תלמד תורה) ותרוממך ובין נגידים (שליטים) תושיבך.

המלך מתרצה לאורחים , הוא יודע שהמלכה שומרת על קשר עם אחיה. הוא מבטיח לה שלא יפגע בחכם. שמעון מופיע ומתיישב בין המלך והמלכה. לשאלת המלך מדוע הוא בחר לשבת דווקא שם הוא משיב בפסוק מספר משלי בן סירא שהחכמה/התורה מושיבה אותו בין הנגידים. איך מתקשר הסיפור הזה לסיפור הקודם?

כששמעון מתיישב בין המלך למלכה הוא טוען לשיוויון בין החכמה  וכוח השלטון.יותר מכך הוא נותן לחכמה  מעמד של אשה /מלכה מול הכוח השלטון/המלך , החכמה משלימה את הכוח.

אמר לו : למה רמית אותי?

אמר לו: חס ושלום לא רימיתי אותך.

אלא אתה נתת משלך ואני משלי

שכתוב כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב)

אמר לו: ולמה לא אמרת לי ?

אמר לו:אילו אמרתי לא היית עושה.

אמר לו: ולמה ברחת ?

אמר לו: שכתוב "חבי (התחבאי) כמעט רגע עד יעבר זעם" (ישעיה כו כ).

הדו שיח שמתפתח כאן מאפשר לשמעון בן שטח לחזק את משוואת הכוחות. החכמה והכסף (צורה אחרת של כוח השלטןן) שווים. אבל נדרשת ערמה כדי להוציא זאת לפועל ועל העורמה צריך לשלם בסיכון החיים ובבריחה.

מזג לו כוס. אמר לו : ברך!

אמר: נברך על המזון שאכלו ינאי וחבריו.

אמר לו: מימי לא שמעתי ממך דבר כזה!

אמר לו: מה רצונך שאומר, נברך על המזון שלא אכלתי?

מזגו לו כוס שני (אחרי שאכל מעט) , אמר נברך על המזון שאכלנו

בסיום הסיפור דורש ינאי מבן שטח לברך על המזון. בן שטח דורש לאכול ורק אז הוא מוכן לברך. מה מטרת חלק זה של הסיפור?

המלך דורש לברך . המזון וההנאה ממנו טעונים ברכה ואך טבעי הוא שהחכם ישלים את תפקיד המלך . המלך נתן את המזון . החכם יתן את הברכה . בכך משקף ינאי את התקרית שבה נפתח הסיפור, כאשר המלך תורם את הקרבנות והחכם תורם את ההיתר ההלכתי. אבל בן שטח דורש לאכול. הברכה היא על ההנאה, והיחס בין המלך לחכם הוא יחס של שותפות . כדי שהחכם ישלים את המלך/בעל הכוח הוא צריך להיות לו לשותף בהנאה. היחס בין ההנאה לברכה הוא היחס שבין הכוח לחכמה. אין כאן יתרון לאחד על פני השני יש כאן השלמה ושותפות. וכאן אנו חוזרים לשאלה מדוע מתיר בן שטח רק את מחצית הנזירים. הוא דורש את השותפות של המלך. לתורה יש משמעות רק אם היא מחייבת את כולם, גם את החכמים וגם את השלטון. אבל כאן אנו חוזרים למהות הנזירות. מדוע בכלל דורשת התורה מהנזיר גם כוח לעמוד בסבל וגם להביא קרבן יקר? והתשובה היא שצריך לשלב את כוח הויתור על ההנאה עם הויתור על כוח הממון. הקמצנות היא הצד האפל של הסגפנות. הכוח וההנאה ממנו משלימים את החכמה, החכמה משלימה את הכוח. כאשר הכוח והחכמה הולכים בשיתוף הדדי, איז מותר להנות, צריך להנות  ממה שכוחות אלו נותנים.

הנוסח המקורי בראשית רבה (מהדורת תיאודור-אלבק) פרשה צא:

שלש מאות נזירים עלו בימי שמעון בן שטח,

 ק"נ מצא להם פתח וק"נ לא מצא להן פתח,

סלק לגבי ינאי מלכא אמ' לו

שלש מאות נזירים עלו

ובען תשע מאה קורבנין,

הב להון את פלגא ואנה פלגא,

יהב להון יניי פלגא,

אזל לישנה בישא אמ' לא יהב שמעון כלום,

 שמע וערק,

בתר יומין אתון קלי פרסאין

נגשין על פתורא דינאי מלכא,

אמ' נהרין אנן דהוה הכא חד סב

והוה אמ' לן מילין דחכמה,

אמ' לאחתיה שלחי אייטיתיה,

אמ' ליה הב ליה מילה והוא אתי,

יהב ליה מילה ואתא ויתיב ליה בין מלכא למלכתא,

אמ' ליה מהו כדין,

אמ' ליה דכת' בספר בן סירא

סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיביך,

אמ' ליה למה אפליתה בי,

אמ' ליה חס ושלום לא אפליתי בך

 אלא את יהבת מן דידך ואנא מדידי

דכת' כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב),

אמ' ליה ולמה לא אמרת לי,

אמ' ליה אילו אמרית לא הוות עבד,

אמ' ליה ולמה ערקת,

אמ' ליה דכת' חבי כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיה כו כ),

מזג ליה כסא אמ' ליה ברך,

אמ' נברך על המזון שאכל יניי וחביריו,

אמ' ליה מן יומיי לא שמעית מינך הא מילתא,

אמ' ליה מה את בעי מי מימר נברך על המזון שלא אכלתי,

 מזג ליה כסא תניינא אמ' נברך על המזון שאכלנו,