דבר תורה

יצחק מייטליס, "לחפור את התנ"ך - על מקרא וארכיאולוגיה", בהוצאת ראובן מס ירושלים, 2006.

העניין שלי בארכיאולגיה מקראית התחיל אמנם מזמן שהתחלתי ללמוד תנ"ך ברצינות (בתקופת התיכון), אך תחום ז\ה לא היה  המרתק ביותר באותה תקופה. עד שנות השמונים שלטו במחקר ההיסטורי של תהנך שתי גישות. האחת ראתה בתנך יצירה מאוחרת ולא ייחסה לתנך חשיבות כלשהיא. הגישה המקובלת יותר מצאה מתאם בין התנ"ך להיסטוריה מתקופת דוד המלך, תוך שהיא צובעת בכתם לבן את כל תקופת יציאת מצרים וההתנחלות.

המהפך בתפיסה שלי חל בשנת 2000 עם פרסום "עם נולד" של אדם זרטל. גילוי אתר הפולחן בהר עיבל חולל מהפך בתפיסה שלי את היחס שבין התנ"ך וההיסטוריה. לראשונה ראיתי ממצא ארכיאולוגי שבעת ובעונה אחת מאשר סיפור מקראי וגם מאיר אותו מזוית שונה לגמרי. הר עיבל נזכר בתנ"ך בקשר לאירוע בולט אחד- הברית שכורת בו יהושע בין העם לאל. המצאות של אתר פולחן מאותה תקופה, שננטש באופן יזום זמן קצר לאחר מכן  מקשרים  את האירוע המקראי לאתר הארכיאולוגי. המצאותו של האתר במידרון הצפוני מזרחי של הר עיבל ולא במדרון הדרומי הצופה אל הר גריזים , מחייבים אותנו לשער קיומה של מסורת חלופית למסורת השומרונית למיקומו של הר גריזים(כפי שמציע זרטל - בג'בל כביר) או לשער שההקשר ההיסטורי של האתר היה שונה במקצת מזה שטוען ספר יהושע.בכל מקרה המצאות האתר מחייבת קריאה מחדש של סיפורי הברית (ברית סיני ברית ערבות מואב וברית הר עיבל). קריאה כזו מעלה את האפשרותן שמעמד הברית וחידוש הברית הם שהיו

עיקר הפולחן בתקופת ההתנחלות ולא המשכן וקרבנות התמיד.

ב 2003 חוללו ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן סערה עם פרסום ספרם "ראשית ישראל - ארכיאולוגיה, מקרא וזכרון היסטורי"(בהוצאת אוניברסיטת תל אביב). הפולמוס התלהט סביב טענתם כי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה לא התקיימה. רבים טעו לחשוב שהם הכחישו את עצם קיום ממלכת דוד ושלמה, אבל גם מי שקרא הספר התקשה להתמודד עם גימוד הממלכה המפוארת אשר  שלטה מהמדבר ועד הנהר, שמשכה אליה את מלכת שבא ונערותיה, שנחשבה ל"תור הזהב" של עם ישראל, לכדי מעוז הררי של שיח' השולט בהרמון צנוע ובמחוז מבודד המיושב  רועים ואכרים דלי אמצעים אך עזי נפש. אך החשיבות האמיתית  של ספר זה ושל ספרם הבא (שיצא לאור באותה הוצאה ב 2006) "דוד ושלמה בין מציאות היסטורית למיתוס", לדעתי לפחות, היא הקריאה ההיסטורית של התנ"ך. פינקלשטיין וסילברמן מבחינים בסיפרי שמואל ומלכים עדויות שמתקשרות לעובדות היסטוריות-ארכיאולוגיות מתקופות מוגדרות. כך ניתן לשייך סיפור מסויים לתקופה מסויימת ולהעלות השערות לאיזו מגמה שימש הסיפור במקור ואיך עוצב בעריכה מאוחרת יותר כדי להתאים למציאות המשתנה ולערכים חדשים של תקופות חדשות.. השערות כאלה מחייבות זהירות רבה אך יצירה רבת מימדים כמו התנ"ך רק מתעשרת מצורה כזו של מחקר ודיון.

בנקודה זו בא ספרו של יצחק מייטליס לאזן את התמונה. מייטליס מציע שתי הצעות מהפכניות. האחת : להפריד בין התיארוך של איזור החוף לתיארוך של איזור ההר. תקופת הברזל I (תקופת ההתנחלות) מתחילה לפי טענה זו כבר במאה 15-14 לפני הספירה , וחופפת את תקופת הברונזה המאוחרת בשפלה ובחוף. בדרך זו ניתן להתאים את הסיפור המיקראי בספר יהושע לממצאים הארכיאולוגיים אחד לאחד. ההצעה השנייה היא להחזיר לתוקף את התיארוך של ידין ולשלול את התיארוך ה"נמוך" שמציעים פינקלשטיין וחוקרים אחרים. כך, יחזרו מפעלי הבניה המפוארים במגידו, חצור  חצור וגזר לממלכה המאוחדת  ויושב על כנו הכבוד האבוד של דוד ושלמה.

חשיבותו של הספר הוא בהצגת טיעון מפורט נגד טיעוני הזרם ההולך ותופס מקום חשוב יותר ויותר בארכיאולוגיה המקראית.

החולשה העיקרית של מייטליס נמצאת כבר בפתח דברו. את הסתירה בין המקרא לממצאים הארכיאולוגיים מייחס  מייטליס ל"למגמתיות של החוקר, שאף נכון להתעלם מנתונים ארכיאולוגיים, כדי לבסס את פרשנותו ואת תפיסת עולמו". דומה בעיני שאין ספר מתאים יותר למשפט זה מ"לחפור את התנ"ך"! המאמץ של המחבר להתאים את הממצא הארכיאולגי לתנ"ך גובל לעיתים  באינוס. הקריאה של מייטליס את התנ"ך פשטנית ביותר, ונעדרת כל רמז לביקורת היסטורית. אין בה כל התייחסות להיבטים סיפרותיים או פלוסופיים של התנ"ך.

אני נוטה לקבל את טענתו הראשונה -להקדים את תקופת ההתנחלות ב200-300 שנה מהמקובל כיום - אף שהצעה זו היא מהפכנית. אין בכך הסכמה לטענה המובלעת שספרי יהושע ושופטים מתארים בדיוק היסטורי את אשר אירע באותה תקופה. אני מטיל סימן שאלה גדול על טענתו השנייה. לדעתי לא הצליח מייטליס להרים את נטל ההוכחה הנדרש לסתירת טענותיהם של פינקלשטיין וסילברמן. אינני ארכיאולוג  ולפיכך אינני בר סמכא ועל כן לא נותר לי אלא להציע לקוראים לקרוא בזהירות ולא להיחפז בהסקת מסקנות.

הספר כתוב בצורה קולחת אך חלקו הראשון מפורט מאד וכפי שמודה גם המחבר, קשה לקריאה למי שאינו מכיר מקרוב את רזי הארכיאולוגי. בחלקים האחרים ובעיקר בחלק הרביעי על תקופת המלוכה, הטיעונים מגובים בפרטים מורכבים של הממצא הקרמי, שמקשים על הבנת הטיעון. לעומת זאת באותו חלק התמיכה ממחקרים אחרים דלה מדי ובמספר פרקים אין כל סימוכין לגיבוי הטיעונים.

למי כדאי לקרוא את הספר? בראש ובראשונה מורות ומורים לתנ"ך מהזרם הממלכתי דתי. אלו ימצאו בו תמיכה בקריאה  הרדודה ביותר מבחינה היסטורית, ולפיכך הפחות מאתגרת את הדתי האורתודוכס. כמו כן הוא מציע תשובות מוכנות עבור תלמידים ספקנים שקראו בסתר את פינקלשטיין וסילברמן ועלולים להתקיל את המורה בשאלות מביכות.

וגם אנשים כמוני המחפשים את הדעה השניה בכל ויכוח יכולים למצוא עניין גם בטיעונים אבל גם בתיאור מפורט של ממצאים , תיאור שיש בו כדי להעשיר את ההבנה של הסיפור המקראי.

ויש מימד נוסף בויכוח על ראשית עם ישראל- המקרא עצמו. קריאה מדוקדקת של התנ"ך יכולה לחשוף רבדים שונים באמונה הדתית שהוא מציע ומקדם. על כך בפוסט שאפרסם כשאסיים את ספרו של ישראל קנוהל "אמונות במקרא"