דבר תורה

שתי מחשבות על העקידה

לפני כחודש כתבתי שיר והעליתי לבלוג לפני קצת יותר משבוע. השיר  עקידה תש"ע נכתב בהשראת ויכוח שפרץ ביני ובין הבוס שלי. בשיר העברתי את הויכוח למישור שביני ובין הקדוש ברוך הוא (מי שמכיר את הבוס שלי יודע שזה לא רחוק כל כך מהמציאות...), והשתעשעתי במישחק המילים שבין "ניסיון" ו"ניסוי".  כדרכם של ויכוחים מעין אלה העימות דעך כדי להתפרץ שוב במועד לא ידוע.

בתגובה שקבלתי מביילע נשאלתי שתי שאלות שעליהן השבתי אבל במהרה גיליתי שהן מחייבות מעט יותר מחשבה ומצע רחב יותר  ממסגרת התגובות של ישרא , ואיזה בלוגר  יחמיץ סבה לפוסט חדש?

השאלה הראשונה הייתה מה היה קורה אילו אברהם היה אומר לקב"ה "עד כאן, אני לא מוכן להקריב את בני". איך היתה ההיסטוריה שלנו אילו אברהם היה אומר לא? ובהמשך האם אכן זה סופו של עם ישראל?

התשובה המידית שלי הייתה שהקב"ה היה נוהג כמו רבים מהחוקרים ונמנע מלפרסם את תוצאות הניסוי. בעצם יכלתי להשיב שהיה קורה מה שהיה קורה אילו רומיאו היה מעדיף ללכת לצפות במשחק כדורגל במקום להתגנב לנשף ההוא אצל הקפולטים – פשוט לא היה סיפור... בעצם שתי התשובות דומות, אבל לא לגמרי נכונות. סיפור העקידה איננו סיפור  בלבד. זהו סיפור מכונן שעיצב את היהדות התלמודית והבתר-תלמודית וממשיך להשפיע  גם על החברה שלנו. עדיין יוצאים ספרים שדנים בעקידה מהביטים שונים. וכמובן אין לשכוח את "חיל ורעדה" של  קירקגור הבוחן באמצעות סיפור העקידה את האמונה. השאלה היא בעצם האם אפשר שלא לספר את הסיפור- האם הסיפור כל כך חשוב שבלעדיו לא היה קיום לעם ישראל? . עקרונית, אם נחזור למשל החוקר, אפשר היה להסתפק בתוצאות תשעת הניסיונות הקודמים, ולקיים את עם ישראל. אבל אז בעיצוב התכונות  התרבותי של עם ישראל אולי לא היינו מקבלים את אותה המסירות והעקשנות שהם אחד  המאפיינים התרבותיים של עם ישראל. במילים אחרות – עם ישראל ללא סיפור העקידה היה עם אחר. אולי עדיין זה היה עמו של הקדוש ברוך הוא , אבל שונה מהעם שאנו מכירים בהיסטוריה של אלף השנים האחרונות.

השאלה השניה הייתה מי קבע שהוא הצליח בניסיון?  אולי הקב"ה רצה שיגיד לא ובעצם אברהם נכשל?

לכאורה בסיפור הקדוש ברוך הוא מכריז ואמר שהניסוי הצליח (בראשית כב טז-יז) "... יען אשר לא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך...". יש מחוקרי המקרא שנוטים לראות את פרשת העקידה כמכוונת נגד הקרבת קרבנות אדם. לפי גישה זו אברהם "נכשל", והצווי "אל תשלח ידך אל הנער" הוא ביקורת על כוונתו של אברהם להקריב את בנו, בעוד שהוא היה נדרש לערער הצו הקודם "קח נא את בנך".. . קריאה ספרותית של פרשת העקידה לא תומכת בגישה זו.  הפרשה מדגישה את ההקרבה האולטימטיבית ומאחורי המילים ניתן לחוש את סערת הנפש של אברהם.

ובכל זאת גם אני מחפש בסיפור העקידה את הקריאה האחרת, ספקנית יותר .  ההליכה העקשנית אחרי האמונה, ללא ביקורת  וללא ויכוח היא המסר העיקרי  של פרשת העקידה. יש ביהדות ואפילו במקרא, גישה אחרת, למשל ספר איוב. גם איוב מועמד בניסיון אך שלא כמו אברהם הוא מתווכח, מערער ודורש תשובה. הוא גם מקבל תשובה. אפשר להתווכח על טיב התשובה ועל הרלבנטיות שלה, אבל איוב זוכה לתשובה, ואי השלמתו עם גזירת הא-ל איננה מפחיתה מהגדרתו כ"צדיק". ובודאי יש גם משמעות לכך שאברהם בפרשת העקידה הוא אבי האומה העברית בעוד שאיוב הוא נכרי...