דבר תורה

דברים פרק כח

(נט) וְהִפְלָא יְקֹוָק אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:

פרשת השבוע פרשת כי תבוא. במרכז הפרשה נדרש עם ישראל העומד ממזרח לירדן, להכין טכס חידוש הברית עם הא-ל לכשיעברו את הירדן ויתנחלו בארץ כנען. בהמשך לטכס, וכחלק מהברית, מפורטות הטובות העתידות לבוא לעם ישראל אם ישמרו את הברית, והפורענות שתבוא אם יפר העם את התחייבותו (לשמור אמונים לא-ל ולמיצוותיו)  בברית .

חכמים מנו בפרשה זו שמונה טובות או ברכות  ותשעים ושמונה פורענויות או קללות. אחת מהן היא זו שבפסוק נ"ט (דברים פרק כ"ח):"והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך...".

"והפלא" פירושו או להגדיל לאין שיעור, כלומר יכה  אותך מכות רבות וקשות, או לעשות פלא, דבר בלתי מובן בחוקי הטבע, להכות במכות שהן מחוץ לגדר הטבע. מפסוק זה אנו באים לסיפור של השבוע:

איכה רבה (בובר) פרשה א

1 יוסי ממלחיא דמך, (=חכם בשם יוסי ממלחיא [כנראה שם מקומו] נפטר)

    סליקו ר' יוחנן וריש לקיש למיגמל  ליה חסדא, (=עלו החכמים  ר'יוחנן וריש לקיש לגמול לו חסד

    -להשתתף בלויה ולהספידו)

    סליק עמהון ר' יצחק פסיקא, (=עלה עמם החכם ר' יצחק פסיקא)

    הוה תמן חד גבר סב, בעא מפטרא עלוי,  (=היה שם איש אחד זקן ובקש לפתוח ולומר דברים עליו)

5 א"ל יצחק פסיקא (=אמר לו ר' יצחק פסיקא)

   קמי אילין תרין ארייותא את מפתח פומך,  (=לפני שני אריות אלו אלה אתה פותח את פיך?)

   א"ל ר' יוחנן שבקיה דהוא גבר סב, (אמר לו ר' יוחנן הנח לו שהוא איש זקן)

    בעי מתייקרא באתריה, (=ומבקש להיות מכובד במקומו).

    עאל ואיפטר עלוי, (=קם ופתח בדברים עליו)

10 קשה הוא סילוקן של צדיקים לפני הקב"ה (=קשה הוא עלייתן , כלומר מיתתם, של צדיקים לפני                   הקדוש ברוך הוא)

    ממאה חסר שתים תוכחות שבמשנה תורה,

    ומחרבן בית המקדש,

    בתוכחות כתיב והפלא ה' את מכותך (דברים כח נט), (=בתוכחות כתוב "והפלא ה' את מכתך...")

     ובירושלים כתיב ותרד פלאים,(ובירושלים כתוב [באיכה] "ותרד פלאים")

15 ובסילוקן של צדיקים כתיב (=ובמות הצדיקים כתוב)

      לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא (ישעיה כט יד),

      וכל כך למה, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר

      (ישעיהו כ"ט, י"ד),

     א"ל ר' יצחק פסיקא בריך גברא הדין בחייליה, (=אמר לו ר' יצחק פסיקא ברוך איש זה בכוחו)

20   א"ל ר' יוחנן אילו לא שבקיניה (אמר לו ר' יוחנן אילו לא הנחת לו, )

       מן הין הוינן שמעין הדא מרגלית, (=מהיכן היינו שומעים מרגלית זו?)

       ורוח הקדש צווח ראה ה' את עניי

הסיפור פשוט , חכם נפטר בכפרו שבגליל וראשי החכמים שבדור באים לכבדו בדרכו האחרונה. במעמד ראשי הדור קם אדם אלמוני לומר הספד על החכם. חכם זוטר משתיק אותו אך בהתערבות גדול הדור רשאי האלמונ לשאת את דבריו. האלמוני דורש דרשה שיש בה חידוש וראשי הדור משבחים אותו על דבריו.

לפני שנעמיק בסיפור מעט רקע על הדמויות והמקום. ככל הנראה היו שני חכמים בשם "יוסי ממלחיא" שכן זה שלנו נפטר בימי ר' יוחנן והאחר היה תלמידו של ר' מנא – חכם שזמנו שני דורות אחרי ר' יוחנן. מלחיא היא כנראה כפר בעמק החולה (על שמה הכפר הבדואי הנטוש מלאחה), או ממלא , ישוב יהודי הנזכר בתלמוד ומקומו המדויק לא ידוע. ר' יוחנן וריש לקיש הם שני גדולי הדור השני לאמוראי ארץ ישראל. ר' יוחנן הוא מייסד התלמוד הירושלמי ובזמנו נחשב לסמכות ההלכתית העליונה הן בארץ ישראל והן בבבל. ר' יצחק פסיקא לא נזכר במקורות התלמודיים אלא במקום זה בלבד.

בסיפור שלשה חלקים בחלק הראשון (שורות 1-9) מסופר על מות יוסי ממלחיא, על החכמים ההולכים ללויה, על האלמוני שקם לדרוש ועל החכם שמנסה להשתיקו. בחלק השני (שורות 10-18) מובאת הדרשה, ובחלק השלישי (שורות 19-22) מסופר על החכמים המשבחים את הזקן האלמוני.   יש לנו אם כן, סיפור מסגרת ובמרכזו דרשה. במבנה כזה אנו צריכים לראות מה היחס בין סיפור המסגרת, כמו היחס בין שני חלקי המסגרת. נחזור לחלק הראשון :

1 יוסי ממלחיא דמך, (=חכם בשם יוסי ממלחיא [כנראה שם מקום] נפטר)

    סליקו  ר' יוחנן וריש לקיש למיגמל  ליה חסדא, (=עלו החכמים  ר'יוחנן וריש לקיש לגמול לו חסד

    -להשתתף בלויה ולהספידו)

    סליק עמהון ר' יצחק פסיקא, (=עלה עמם החכם ר' יצחק פסיקא)

    הוה תמן חד גבר סב, בעא מפטרא עלוי,  (=היה שם איש אחד זקן ובקש לפתוח ולומר דברים עליו)

5 א"ל יצחק פסיקא (=אמר לו ר' יצחק פסיקא)

   קמי אילין תרין ארייותא את מפתח פומך,  (=לפני שני אריות אלו אלה אתה פותח את פיך?)

   א"ל ר' יוחנן שבקיה דהוא גבר סב, (אמר לו ר' יוחנן הנח לו שהוא איש זקן)

    בעי מתייקרא באתריה, (=ומבקש להיות מכובד במקומו).

    עאל ואיפטר עלוי, (=קם ופתח בדברים עליו)

ב 3 השורות הראשונות מוצגות הדמויות העיקריות, מצד אחד ראשי הדור – ר' יוחנן וריש לקיש. מצד שני ר' יצחק פסיקא . כאמור, חכם זה איננו נזכר שוב במקורות התלמודיים. אפשר שהשם "פסיקא" בא לומר שהוא פסיק, כלומר קטן ומפריע.

בשורה 4 מתחילה העלילה להתגלגל. בעוד אנו מצפים לשמוע את ההספדים של ר' יוחנן וריש לקיש, קם הזקן האלמוני ומבקש לשאת דברים על הנפטר. ר' יצחק פסיקא מבקש להשתיקו. הנימוק שלו הוא שבמקום בו נמצאים גדולי הדור, "אריות" בלשון ר' יצחק , אין לאדם מן השורה זכות להשמיע את דברו.

האם צודק ר' יצחק ? על כך נוכל לענות בסוף הסיפור. בנתיים מתערבר' יוחנן, ומורה להתיר לזקן לשאת את דבריו. יש לשיםלב לנימוק של ר' יוחנן "בעי מתייקרא באתריה" – הזקן מבקש להיות מכובד במקומו. ר' יוחנן רואה בשאלה מי ישא בדברים ענין  של כבוד, והוא מוכן לוותר על כבודו ולתת לזקן להתכבד בנשיאת הדברים. ר' יוחנן אמנם מתנהג בענווה, אך בדבריו יש התנשאות, הוא מבטל את האפשרות שראוי לשמוע את דברי התורה של הזקן. ר' יוחנן מניח שמי שאינו נושא בתואר אינו יכול לחדש בתורה. הוא עתיד להיות מופתע.

10 קשה הוא סילוקן של צדיקים לפני הקב"ה (=קשה הוא עלייתן , כלומר מיתתם, של צדיקים לפני                   הקדוש ברוך הוא)

    ממאה חסר שתים תוכחות שבמשנה תורה,

    ומחרבן בית המקדש,

    בתוכחות כתיב והפלא ה' את מכותך (דברים כח נט), (=בתוכחות כתוב "והפלא ה' את מכתך...")

     ובירושלים כתיב ותרד פלאים,(ובירושלים,בחורבן המקדש,  כתוב [באיכה] "ותרד פלאים")

15 ובסילוקן של צדיקים כתיב (=ובמות הצדיקים כתוב)

      לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא (ישעיה כט יד),

      וכל כך למה, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר

      (ישעיהו כ"ט, י"ד),

הדרשה בנויה מהצגת המסקנה (שורות 10-1): סילוק הצדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מהתוכחות ויותר מחורבן המקדש, ומהוכחת הטענה (שורות 13-1), באמצעות דרשת פסוקים. איך מוכיח הזקן את טענתו? גם בתוכחה וגם באיכה (המגילה העוסקת בחורבן ירושלים והמקדש)  מופיע השרש "פלא" פעם אחת. בישעיהו כ"ט , יד נאמר :

לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

הזקן יודע שפירוש "להפליא...הפלא ופלא" הוא במובן של דבר בלתי מובן. אבל ל"בלתי מובן" יתכנו שני פירושים. בלתי מובן יכול להיות נס – התרחשות שמחוץ לגדר הטבע, הבאה להוכיח כי הא-ל הוא השולט בטבע. בלתי מובן יכול להיות דבר מובן לחכמים אך בלתי מובן לנבערים מדעת, וזו הכוונה בפסוק שלנו . הא-ל יבלבל את העם כאשר יטול חכמת החכמים ויסתיר את בינת המנהיגים. אבל הזקן דורש את השורש "פלא" במשמעות של אסון גדול כמשמעותו בדברים ובאיכה.

השורש "פלא" חוזר בישעיהו שלש פעמים. בסוף הפסוק נאמר "ואבדה חכמת חכמיו" וניתן לפרש זאת כאבדן החכמה עם מותו של החכם. אם כן במות החכם חוזר השורש "פלא" שלש פעמים, ולכן מות החכם קשה פי שלש מחורבן הבית או  הפורענויות שבתוכחה.

מה משמעות דברי הזקן? הזקן מעמיד את לימוד התורה בראש סדר העדיפות הלאומי. אמנם האסונות הלאומיים – תשעים ושמונה ("מאה חסר שתיים") הפורענויות המנוייות בתוכחה, הן "והפלא ה' את מכתך", מכות רבות וקשות. גם חורבן המקדש הוא מפלה והשפלה קשים "ותרד פלאים". אך לפי דרשת הזקן הנביא ישעיהו רואה באובדן החכמה (אותה דורש הזקן כחוכמת התורה) אסון גדול בהרבה לעם ישראל , "להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ...". כשאומר הזקן "קשה סילוקן של צדיקים לפני הקב"ה" הוא שם את התורה גם בראש סדר העדיפות של הקדוש ברוך הוא, סדר העדיפויות הקוסמי. הזקן סופד לחכם ולתורה שאבדה עם הסתלקותו.

הפסוק בישעיהו מסתיים במילים "ובינת נבוניו תסתתר".  בפירוש המקורי של הפסוק זו תקבולת ,ובעצם חזרה על אותו המסר של "ואבדה חכמת חכמיו". אבל כמו שדורש הזקן את האבדן במשמעות של מוות, "בינת נבניו  תסתתר" איננה תקבולת. כאן כנראה רומז הזקן שהשתקת חכמים שאינם בשורה הראשונה גם היא צורה של אובדן התורה.   איך מגיביםהחכמים לדבריו?

א"ל ר' יצחק פסיקא בריך גברא הדין בחייליה, (=אמר לו ר' יצחק פסיקא ברוך איש זה בכוחו)

20   א"ל ר' יוחנן אילו לא שבקיניה (אמר לו ר' יוחנן אילו לא הנחת לו, )

       מן הין הוינן שמעין הדא מרגלית, (=מהיכן היינו שומעים מרגלית זו?)

       ורוח הקדש צווח ראה ה' את עניי

ר' יצחק מתפעל מדברי החכם. הוא מבין שהוא טעה בהערכתו את הזקן, וכי בטעות חשב אותו ל"חלש",ועתה הוא מכיר ב"כוחו" כלומר  ביכולתו לדרוש ולחדש חידושי תורה.  רק ר' יוחנן מבין כי הטעות היתה בעיקרון. התור לא נתנה רק לחכמים שבשורה הראשונה.  גם אלמונים ובלתי מוכרים יכולים לחדש "מרגליות"  , ואסור השתיקם.

המדרש מסיים בסיום הפסוק מאיכה בו מופיע הביטוי "ותרד פלאים". עורך המדרש שם את המילים "ראה ה' את עניי" בפי רוח הקודש. אין זה רק סיום הפסוק אלא גם הצעה למחשבה. מהו העוני שעליו צווחת רוח הקודש? האם זה החורבן של המקדש והממלכה עליו מקוננים באיכה? האם הכוונה למות החכמים יודעי התורה ? ואולי העוני הוא רדיפת הכבוד של החכמים הגורמת לסתימת פיות ?